מדינת ישראל נמצאת בשיאו של מבצע "שאגת הארי" ,ובזמן שאלפי ישראלים תקועים מעבר לים ונושאים עיניים לטיסות החילוץ של "אל-על", "ארקיע" ו"ישראייר", מתברר שהדלת המסתובבת בנתב"ג עובדת שעות נוספות (לאו דווקא בכיוון הנכון).

ההנחיה של משרד התחבורה נשמעת הגיונית על הנייר: מי שבוחר לצאת מהארץ בזמן חירום, לא יוכל לתפוס מקום של "מחולץ" בחודש הקרוב . זהו סדר עדיפויות מוסרי בסיסי. אלא שבין ההצהרה הלוחמנית לבין היישום בשטח פעורה תהום של רשלנות. כשנוסעים לא נדרשים לחתום על התחייבות כשאין רישום מסודר וכשמערכות האכיפה מנמנמות , "האיסור" הופך למעין המלצה לא מחייבת ,ולבדיחה עצובה במקרה הרע.

                  חסידים שרים ומה שביניהם

התמונות של מאות חסידים הנוהרים להילולה בפולין ,יחד עם טיסתה של השרה מאי גולן ופמלייתה לניו-יורק ממחישות את עומק האבסורד.

1: אכיפה סלקטיבית: בזמן שוועדת חריגים אמורה לסנן בקשות בפינצטה ,נראה שהמסננת מחוררת במיוחד עבור מי שמקורב לצלחת או מאורגן בקבוצת לחץ.

2: חוסר אחריות לאומי: העובדה שאלפי ישראלים יוצאים כעת מהארץ בידיעה ברורה (או בהנחה סבירה) שהם יוכלו "להשתחל" לטיסות החילוץ בדרכם חזרה בעוד מספר ימים, היא יריקה בפרצופם של אלו שבאמת נתקעו ללא תשובה ברורה.

                הכתובת על לוח הטיסות

משרד התחבורה חייב להתעורר כמה שיותר מהר. "מבצע חילוץ" אינו אמור להיות שירות מוניות מסובסד לטיולי פנאי או נסיעות עבודה שלא דחופות. ללא קיומו של מנגנון פיקוח דיגיטלי שיצליב בין היוצאים לנכנסים וימנע כניסה של מי שהפר את ההנחיה ,אנו מפויים לבלאגן בנתב"ג בשבוע הבא.

במלחמה כמו במלחמה, נדרשת משמעת-לא רק מהאזרחים ,אלא בעיקר מהמערכת שאמורה לנהל אותם. כרגע, נראה שהיחידה שמנהלת את האירוע היא שיטת "הסמוך" , והיא, כידוע תמיד נוחתת על הצד הלא-נכון של המסלול.