במשך עשורים ישראל התמלמתה בלוחמה א' סימטרית . המונחים בפי דובר צה"ל היו כמעט קבועים: "סיכול ממוקד", "פעילי טרור" ו"מטרות אסטרטגיות"ץ אך אם הדיווחים על תקיפה ישירה של חייילי צבא איראן נכונים, הרי שאנו עדים לשינוי פרדיגמה היסטורי לפיו ישראל מפסיקה להתייחס לאיראן כאל "ראש תמנון" השולח זרועות שלוחים , ומתחילה להתייחס אליה כאל מדינת אויב קלאסית במלחמה כוללת.

     שבירת הדיכוטומיה : משמרות המהפכה מול צבא סדיר

ההבחנה המסורתית בין משמרות המהפכה לבין הצבא הסדיר שירתה עד-כה אינטרס מערבי : התקווה שביום פקודה הצבא הסדיר לא יגן על המשטר. פגיעה מכוונת בחייי הצבא הסדיר היא חרב פיפיות:

1: מצד אחד, היא משתקת את היכולת המבצעית של איראן להגן על שמיה.

2: מצד שני, היא עלולה לאחד את העם האיראני סביב הדגל ולהקשות על אותו "ערעור יציבות" שישראל וארצות-הברית מייחלות לו.

                עריפת ראשים: ככלי להנדסת תודעה

המטרות המוצהרות -נטרול האיום הגרעיני ופירוז חיזבאללה-הן מטרות בטחוניות מובהקות. אך המטרה של "ערעור יציבות המשטר"היא כבר משימה מסוג אחר לגמרי. היא דורשת לא רק דיוק כירורגי של חיל-האוויר ,אלא הבנה עמוקה של הפסיכולוגיה החברתית באיראן. כדי שהמפגינים בטהרן יקומו מול מנגנוני הדיכוי ,הם צריכים לראות משטר שאיבד לא רק את יוקרתו,אלא גם את יכולת השליטה הפיזית שלו.

             חזרה לזירת המדיניות

מאז פרוץ מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 ,ישראל לא התעמתה ישירות עם צבא של מדינה ריבונית. החזרה לזירה הזאת, בטווחים של 1,500 ק"מ ,היא עדות לעוצמה וטכנולוגית חסרת תקדים ,אך היא גם מעלה את רף הסיכון. כאשר האויב אינו מוגדר "ארגון טרור" אלא מדינה בעלת צבא סדיר, כללי המשחק משתנים-מהלגיטימציה הבינלאומית ויד לאופן שבו מוגדר "הניצחון".

                  שורה תחתונה

ישראל נמצאת בנקודת "אל-חזור" . המעבר מ"תקיפת יעדים" לתקיפת חיילים מסמן שהכפפות הוסרו. השאלה שנותרת פתוחה היא האם הריסוק הצבאי של איראן יוביל לקריסת המשטר, או שמא ליצירת ואקום מסוכן שיגרור את האזור כולו לכאוס ממושך עוד יותר.