"רן גוויאלי חזר" ההודעה שמדינה שלמה חיכתה לה למעלה משנתיים הדהדה בתחילת השבוע בחלל האוויר, נושאת בתוכה סגירת מעגל אכזרית ומנחמת כאחד. לוחם היס"ת האמיץ רן גוויאלי שהיה הראשון להיענס לקרב בהגנה על קיבוץ עלומים , הפך לחטוף החלל האחרון שחוזר מרצועת עזה. אבל בעוד הכותרות מבשרות על סוף המאבק ,נותרת השאלה שאין לה תשובה ניצחת במהדורת החדשות: איך מסבירים לגוף ולנפש שהאירוע הנוכחי הסתיים? 

איך מסבירים לעיניים שאפשר להפסיק לדמוע, כשהבכי שוב מתפרץ ומיילל במלוא עוזו ? איך משכנעים את הכתפיים לשחרר את המתח האצור בהן מאז אותו בוקר ארור ב-7 באוקטובר ,או את הלסת שנשמטה מפנינו? הידיים שמפסיקות לרעוד רק כשהן גוזרות סוף-סוף את הסרטים הצהובים ,מגלות שהמשקל של 843 ימים לא נעלם, הוא רק שינה צורה.

רן גויאלי שנרצח בגיל 24 ונטמן בקבר אחים בעזה ,חזר עטוף בדגל הלאום . במסעו האחרון הביתה, הוא הזכיר לנו את תמצית הקיום שלנו כאן: לא משאירים אף-אחד מאחור. הוריו איציק וטלי שניהלו מאבק איתנים באמונה יוקדת , הוכיחו שרוח האדם חזקה מכל תהום. לוחמי צה"ל שנשאו את ארונו הם "מגש הכסף" המודרני ,זה שעליו ממשיך להתקיים הנס שהוא קיומנו כאן.

אבל הנס הזה זקוק לאחוי. היום ,כשאנחנו מורידים את סיכת החטופים ומנסים להחליף אותה בסיכת הלאום, אנחנו מבינים שתקווה היא לא מצב סטטי- היא פעולה יומיומית . זו החובה שלנו לנופלים ולעצמנו: להצליח להדביק את מה שנשבר, להטליא את מה שנפרם, וללמוד לחייך שוב "סתם חיוך" ללא צורך להתנצל על-כך .

המחר שפללנו אליו הגיע ,והוא מהול בדם ודמעות . כעת כאשר רן מוצא מנוחה בארץ הקודש ,מוטלת עלינו האחריות להיות ראויים לקרבנו . לזכור מאין באנו ,לאן אנו הולכים, ולדעת שעשינו הכול כדי לחזור ולהיות עם אחד -שגם בשעותיו הקשות ביותר,לא מוותר על אף-אחד מבניו.