קיצור תולדות גלגולי העם היהודי במשך 400 שנה לפי רועי חן.
הצגת "נשמות" בתיאטרון "גשר" עם מחזאי הבית רועי חן.
סיום ההצגה מלווה בשיר ישן של יעקב אורלנד "מיהו המייל ברוח" ומשרה מין עגמומיות על ההצגה " המטורפת " מלאת דמיון והומור ,יצירתו האחרונה של מחזאי בית "גשר"רועי חן. מענין מדוע דורי פרנס מלחין המוזיקה בחר דוקא בשיר זה.
ההיסטוריה המקוצרת של העם היהודי מודגשת ומתעצמת בביומו של איתי טיראן, כשערן עצמון בנה תפאורה דינמית הנעה בין סצנה לסצנה כשפולינה אדמוב יוצרת תלבושות מהמאה ה-17 לתושבי עיירה קטנה ברוסיה, "הנלחמים" בפרעות דרך הצחוק העצמי שלהם בחג הפורים, או תיאור חייהם בוונציה בעזרת המסכות האופיניות לרופאי המגפות, משיטי הגונדולות וזמרי השירים הנאפוליטנים. וממרוקו הצבעונית התיאורים מתנקזים עד לבואה של האם ובנה ליפו עיר העולים החדשים בשנות המדינה הראשונות.
האם היא מרינה שהשחקנית יבגניה דודינה נבחרה לעשות את התפקיד שלבטח רועי חן חשב עליה מתכתחילה. יבגניה משחררת כמה טיפים קלאסיים כ"אמא היא אמא" או "גם באלגוריה צריך קצת טקט". שפתה המעורבת בעברית ורוסית כל כך
טבעית ומובנת כי זו דודינה שהכרנו כל השנים.
כל גלגול בחיי אומה מצריך גם שינוי שמות השחקנים כמו: גרישה , הבן אריאל ברונז ,הופך לגץ וגדליהו, האחות נטע רוט היא מלכה,גיטי או סולטנה.
התיאטרון שהיה מזוהה עם הבמאי יבגני אריה עובר בשנים האחרונות מהפך. ממחזות מתורגמים וקלאסיים, היום התיאטרון מביא את התוצרת הישראלית המקומית מחזות כ"כפר" "האבות והאמהות" "מי כמוני" "קרום" או "איך ג'ירפה ישנה".
רועי חן יליד הארץ בן להורים יוצאי מרוקו ומשפחת ספרדים עתיקה, בשילוב ידיעת שפות , בסחרחרת הזו. הדינמיקה של המחזה סוחפת אותו עד כדי שהוא מרחיק לכת ובונה את ההצגה שגולשת מעבר לזמן המקובל . "נשמות" עוברת את
השעתיים וחצי פלוס הפסקה והקהל אוהב ומשיב לו במחיאות כפיים סוערות.