סיום ההצגה מלווה בשיר ישן של יעקב אורלנד "מיהו המיילל ברוח" ומשרה עגמומיות על הצגה  מטורפת מלאת דמיון והומור של  סופר הבית "גשר" רועי חן. מענין  מדוע דורי פרנס שהלחין את המוסיקה בחר דוקא בשיר זה.  

 ההיסטוריה המקוצרת  של העם  היהודי  מורגשת ומעצמת בביומו של איתי טיראן, כשערן עצמון בנה  תפאורה דינמית הנעה בין סצנה לסצנה, כשפולינה אדמוב יוצרת תלבושות מהמאה ה-17 של תושבי עיירה  קטנה ברוסיה דרך המסכות האופיניות לרופאי המגפות בוונציה, משיטי הגונדלות וזמרי השירים הנאפוליטיים. ומשם  למרוקו ועד  בואה של האם  ובנה ליפו  עיר העולים החדשים בשנות המדינה  הראשונות. האם היא מרינה      אותה  משחקת  יבגניה דודינה ולדבריה "אמא היא אמא" או "גם באליגוריה  צריך  קצת  טקט". שפתה המטובלת ברוסית  ובעברית לא צריכה להתאמץ  בערבוב הזה כי זוהי  דודינה בדיוק כפי שהכרנו כל  השנים.

     כל גלגול מצריך גם לשנות את שמות השחקנים כמו :גרישה,גץ או גדליה  השחקן הצמוד  לאמו,אריאל  ברונז, בנוטלו חלק  ניכר בהצגה  הוא שחקן מצוין המשיב פייט לאמו.  גם   אחותו  נטע רוט,  משתנה לשמות אחרים כמו  מלכה,גיטי וסולטנה.

      התיאטרון שהיה מזוהה עם  הבמאי מיסדו יבגני אריה עובר בשנים האחרונות מהפך. ממחזות מתורגמים  וקלאסיים, היום  הוא מביא לקהל את התוצרת הישראלית   המקומית  כמו"כפר,האבות והאימהות, מי כמוני,איך  ג'ירפה ישנה וקרום.

    רועי חן יליד הארץ בן להורים  יוצאי מרוקו ומשפחת ספרדים עתיקה, עם  שילוב ידיעת שפות  שוחה בסחרחרת הזו. הדינמיקה של המחזה סוחפת אותו  עד שהוא  מרחיק לכת ובונה את ההצגה  מעבר לזמן המקובל, כשעתיים וחצי  פלוס הפסקה.

אולם הקהל  אוהב את מה  שהוא רואה ושומע ומשיב לו במחיאות כפיים סוערות.