המחזה של לב טולסטוי שמושתת על הרומן שהוא כתב  בשנת 1870 נבע ממקרה שהיה בבית הקברות של הכנסייה בכפר קוצ'אן שם טמונים בני משפחת טולסטוי. על סרקופג צנוע חקוק שמה של   אנה סטפנובה בת 32 שהתאבדה מתחת לגלגלי הרכבת. במותה בקשה לנקום  במי שהיה מאהבה  א.ביביקוב שכנו של טולסטוי שבאחוזתו עבדה כמנהלת משק.

עד כה ידוע לנו מהספרות על התאבדות בעזרת רעל, כמו ב"מאדאם בובארי" של  פלובר  מקרי התאבדות בטביעה  ובאקדח בעיקר ע"י אנשים צעירים  בעקבות ספרו של  גתה "יסורי ורתר הצעיר". כאן במקרה של  אנה קרנינה  יש לנו  גורם חדש- הרכבת.  לכן נפגוש    לראשונה את  גיבורת  המחזה  על  רציף הרכבת ובאותו מקום את סופה.

   המחזה   המעובד ע"י  הבמאי  רימאס טומינאס  לפי ספרו  של טולסטוי  מתרחש בתחילת המאה  ה-19. הדמויות נמצאות במעגל  משפחתי שכל  אחד מהם  מודע למשנהו. ברקע אין רחשי מלחמה או בעיות של   מחסור או   מגורים, הסביבה  היא  כפרית-חקלאית. אנחנו מבינים מהשיחות המתקיימות ברציפי התחנה  מה בעצם כואב לכל משפחה ומשפחה מלהיות מאושרת בדרכה.

   את המחזה הזה אימץ ללבו תיאטרון "גשר" ששנים מבמאיו רואה בו  את  פסגת עבודתם. אריה ייבגני ורימאס טומינאס שניהם ז"ל בחרו בו מתוך אהבתם לספרות הרוסית  וכך  למצות את דרכם   המקצועית הבימוי והעיבוד המושתת על לימוד  מגדולי הבמאים  סטניסלבסקי ווכטנגוב.

איני יכולה לתאר מה עשו במאים אחרים עם אותו  חומר.  ראיתי  בימים אלה  את המחזה הקלאסי הזה שהפך   בעזרת  העיבוד והבימוי של  טומינאס למחזה "רזה" מינימליסטי נזירי.

  הבמה החשופה  כללה 3 ספסלי עץ המותאמים לרציפי רכבת. הפאנל האחורי מחלק את  הבמה לעוד נדבך שיוצר פרספקטיבה של עומק. במערכה השניה קבלנו העתק הדבק של התמונה הראשונה. נברשת קריסטלית גדולה שפכה אור ובאחת הסצנות כבתה ונדלקה כקריצה  הומוריסטית לבדיחה שנשמעה מפי שתים מהדמויות, הומור שהיה צריך  לדוג אותו   מתוך המלל. הופיעו על הבמה במנות יחיד או   זוגות ובמקרה הקיצוני 4 איש שעוברים,משמיעים את הטקסט ונעלמים מאחורי הפאנל. יש לומר על  התלבושות שיצרה אולגה פילטובה  שהיו כולם בסקאלה  האפור, לבן ושחור. הגברים  ייצגו את   חליפות ומעילי התקופה, הנשים כולן בכותנות חופשיות ארוכות לבנות או שחורות כאילו אין  צבעים בעולם, ורק אנה הרשימה  בהופעתה הראשונה  במעיל וכובע מפרווה כיאה  לארץ מושלגת. יש לומר שאת הדמות החיצונית של  אנה השאיל טולסטוי מבתו של  פושקין, מריה  גרטונג, ממנה קבלה  קרנינה  את התסרוקת ואת   המחרוזת ,דבר שאנחנו לא ראינו.

ועכשיו  נתוודע לנפשות הפועלות : אפרת בן צור כאנה זרחה ביופיה.

אלכסי ורונסקי,אציל מגולם ע"י אבי אזולאי              מתבלט מבני מינו   בגובהו,  חוסנו  שיושב היטב בתוך הסגין הלבן בעל כפתורי  הזהב  וזקנקן שחור עשוי היטב סוגר  את המראה המרהיב  של  המאהב. אלכסיי קרנן בעלה של  אנה , גיל פרנק. דולי אשתו  של סטיבה אחיה של  אנה היא  קארין סרויה. סטיבה -אלון פרידמן. קיטי אחותה  הצעירה של  דולי-נטע רום. לוין – מיקי לאון, סרגיי אחיו – יובל ינאי.

  מהדו-שיח של הדמויות נוכל להבין  מהם היחסים בין אחד למשנהו ומדוע הם לא יוכלו להבין את התנהגותה  יוצאת הדופן של   אנה וגם לשפוט אותה. בין  לבין נשאלות  שאלות  אקראיות נימוסיות שברובן  חוזרת השאלה:האם לא משעמם לכם, איך אתם מרגישים  בכפר והתשובה כמעט דומה:  אם יש לך עיסוק אינך משועמם.

בעוד הציר של המחזה הם  אנה וורונסקי, נראה מה  הם ההתפתחויות האישיות של שאר הדמויות: דולי מגרשת בפומבי את  סטיבה "צא מיד מחיי  אתה זר תסתלק" סטיבה "סליחה 10 שנים לא יכול  לקבל רגע של פיתוי ?"אני אשם". כמובן שהם חוזרים איש  לחיקו של זה. דולי בהריון החמישי גונחת "כולם חיים ואני בכלא של  הריונות והנקות".

קיטי מאוהבת בורונסקי מאז הריקוד בנשף. אחרי שהיא מתגברת  מחדשת את קשריה עם  לוין, איש אדמה בעל אחוזה, שעסוק בעינינים ציבוריים של הכפר.   בעצם טולסטוי    רואה בלוין את  דמותו    שייעודו לעשות טוב לאנשים ולסביבה.  עכשיו    הוא יכול לקבל את   תפנוקיה   של אשתו קיטי  כאילו לא היה רווק מעולם.

אלכסיי קרנן בעלה לשעבר  של אנה אינו  קנאי , בתחילה  לא חשד באנה הבוגדת בו ומזיקה לשמו הטוב ולבנם  סריוז'ה  וכשעמד על דעתו הוא לוקח את הבן אליו, מה שיביא את אנה  להתחנן שלא ישבור את ליבה.סרגיי  ממשיך אף הוא  לבטא את  הרגשותיו  ויחד עם זה להיות  תקיף "אני בעלך ואוהב אותך, שתפי אותי במה שעובר עליך. את חייבת לשמור על  התנהגות נאותה, אני לוקח את סריוז'ה אתי. היא :" החיים שלנו ימשיכו כרגיל,אני לא יכולה לחיות בלי הילד. אני רוצה לחיות ולהמשיך  להיות אשתך"  הוא :"בשום אופן גירושין  לא באים  בחשבון". הוא מתנגד והיא דוחפת אותו "לך  מכאן   אלכסיי".

  ומה קורה  עם  אנה  וורונסקי. אחרי  שנוצר ביניהם  הקליק היא מזמינה  מזמינה אותו  לרקוד בעודה פורצת  בתנועות ריקוד נועזות  תשוקותיות. עם הזמן הוא חוזר עם הצעה:"הגעתי כדי  שתהיי אשתי" היא :"זה  לא יכול להיות" הוא "זה  לא היה יכול להיות אחרת". הם מתחילים בחיים משותפים "אני  מפחידה את עצמי, אני לא קנאית  אבל כשאתה לבד בחיים שלך מה נשאר  לי". היא מושיבה את ורונסקי  ובעלה  אלכסיי זה ליד זה. רגע ההחלטה שלה  הגיע. היא מחבקת את ברכיו של  בעלה " תסלח לי   אלכסיי , אם  תסלח לי אוכל  למות בשלווה, לא רוצה למות". אלכסי "סלחתי לך  בכל הלב, לא  אנטוש אותך".

ורונסקי לוקח אותה משם. היא פרועת שיער בכתונת לבנה  חשופה מושכת אחריה בד ארוך  לבן (מזכיר לנו את סצנת השגעון  של  ליידי מקבת). חזרה לחיים השבלונים שלהם. ורונסקי מאבד סבלנות. אנה"אני  נוסעת לעיר, אחזור   בעוד יומיים" הוא :"אף אחד  לא מחזיק אותך בכוח, קחי כסף כמה שאת צריכה". ומסיימת :"אתה  תתחרט על זה, אני קבלתי החלטה" ועם  פסוק זה היא מבצעת את  נקמתה ופוסעת  על פסי הרכבת"

    אומר טולסטוי "יש מוסריות מוחלטת ויש צדק מוחלט ויש אושר מוחלט". אנה הגיעה  לשיא של מה  שנקרא  אהבה והיא מוכנה  להקריב את הכל, אבל היא מוקפת בחברה  שלא חושבת כך. כולם מצאו פשרה, היא לא מתפשרת. משאת נפשה היה למצוא  ולשמר אהבה טוטאלית. ורונסקי לעומתה נשאר  אתה בגלל חובה. תשוקתו לאנה הגיעה למימושה  ואחריה תשוקה אחרת תתפוס את מקומה.

     אותם חוקים של אהבה,תשוקה,פשרה נמשכים כל עוד יהיו חיים. ורק אחד מבין כל הסופרים התקופתיים של  המאה ה-19 מצא פתרון : איוון טורגנייב  1821-1910 התאהב  נואשות בזמרת  אופרה ופסנתרנית המבוגרת ממנו, פאולין ויארדו ועד סוף ימיו עבר להתגורר עם משפחתה בפריז 'אני שוכב לרגליך האהובות מנשק אותן במשך שעות כך אחיה   וכך אמות"