מס' צפיות - 512
דירוג ממוצע -
שוטי שוטי ספינתי על הדנובה.
2 טיפים לבוחרים לנפוש בדרך זו : 1. הדנובה לא כחולה 2. כדאי לכם לרענן את חוק "הכלים השלובים"
מאת: מובי דיק 15/07/23 (10:37)

    יצאתי לנפוש בספינה עם השם   המוסיקלי "אמדאוס",החברה המארגנת היא  "בשביל הזהב". לקבוצה שלנו הצמידו את המדריך שלומי בן זקן ועד מהרה התברר שזו  היתה בחירה מצוינת (המשך יבוא).

     מהרגע בו  סיכמנו את מחירים, מסלול, מיקום החדר ,התיזמון של כל פעולה  שנעשתה  מרגע  בו הגענו לשדה התעופה, דפק כמו שעון. מאחר וגם   קהל הנוסעים עמד בלוח הזמנים, הכל התנהל על מי מנוחות הדנובה.

   אחרי נחיתה במינכן בירת בוואריה, חלונות האוטובוס שיקפו  לנו את   ה"ויש" הקצר של העיר בואכה לפסאו שם חיכה לנו המלון הצף שלנו.

    כאן זה המקום  שיחלק  את 9  הימים לשלושה גורמים שעליהם יפול או יקום  נופש-טיול  שכזה.

   1. המקום הפיזי-הספינה 2. האוכל  3. הסיורים

  1. אתה מקבל חדר לפי הזמנתך,בקומה שניה  או קומה שלישית.  החדרים   נמצאים משני צידי הספינה  לאורכה. כשאתה  נכנס 2 מיטות מסודרות ומעומלנות  שתקבל  באותה צורה כל בוקר. חדר ארונות המכיל מספיק קולבים  ומדפים, ראי גדול  המשקף  את כל קומתך, טלויזיה, מנורות לילה, 2 כורסאות ושולחן קטן ובעיקר....חלון חשמלי המכניס לתוך החדר  את תנועת הגלים ,הנוף הירוק ירוק, צריחי כנסיות.בתים  וגגות אדומים, כולם שטים איתך ובעיקר ילוו את התופעה  היחודית לנהרות גדולים היא  "הלוקרים" תופעה הנסמכת על חוק "הכלים  השלובים".

    אני ראיתי את התופעה  אחת מ-13 "לוקרים"     הנמשכת  עד לבואכה לוינה ולא הבנתי כלום. :הספינה נכנסת לתעלה צרה   של חומות אבנים ענקיות אחריה ולפניה נסגרים 2 שערי ברזל והיא מתחילה לרדת לאיטה  עד לעומק כ-18 מטר ענקיות.מחזה די מפחיד, תהליך הנמשך למעלה מחצי שעה שמתרחש בעיקר בלילות, מושך אליו רבים   מהנוסעים לעלות לסיפון ולחזות במו עיניהם   בתופעה .

    2. האוכל ומיקומו: חדר האוכל  הפתוח לנוסעים  3 פעמים ביום ,בוקר צהרים וערב. פרט אליו  ישנו "הלאנץ' בו ספות וכסאות מרופדים מנורות  לאוירה רכה, שם  בערב ינעים זמר בשירי להקות  או לחלופין  זמר ואשתו בשירים  ידועים  מכל הזמנים.  חדר האוכל נפתח בדיוק  בשעה  בו התבשרנו כל יום בדף מודפס    שמונח היה על המיטה ערב קודם להזכירנו  מה מצפה לנו ביום  החדש.

   חדר האוכל   המכיל  שולחנות עגולים    במרכז    צנצנת זכוכית  ובה  צמח ייחודי  "אנטוריום " למשש כדי לראות  שהכל טבעי  כמו כל  הפרחים בספינה.  סביבו יושבים  3 זוגות נוסעים כשלפני כל זוג  תפריט בעברית בו  מצוינים כל המנות שאתה יכול לבחור בשני אפשרויות מכל מנה. המפה והמפית מבד   מעומלנים וצחורים לפניך מערכות אוכל  של מזלגות וסכינים ואף אחד לא יחשוד בך אם תשתמש  במזלג  הלא נכון. הסלטים במיוחד הכילו כל מיני עלים  וטעמים בלתי מזוהים. כי השף והצוות  כולו מגיע מהמזרח הרחוק וכך גם   המרקים למיניהם, אבל כמובן  אין  להשאר רעבים... המנה  המרכזית

היא   אפשרות ליכולת הדמיון הציורי של השף.  שצלחת אובלית גדולה  משמשת כבד קנווס עליה מסודרים חלקי המנות  כשהם

מונחים בדיוק כמו פלטה של צייר עם מריחות  וכתמים. שתיה   כמים או  קפה תה חופשיים ובערב   כוסית  מיין צונן.

    בספינה ישנן פינות שונות  שם בשרות עצמי יש קפה  ותה וגם כמה נשנושים   המספקים את משכימי הקום  או למאחרים בנשף.

  3. הסיורים  הרגליים והממונעים :  הצלחת הגורם השלישי הינו המדריך.  דמות מפתח שעליו יקום או יפול סיור. ישנם  מדריכים  שונים  ובלי ספק  יש לקחת בחשבון שעל המדריך  מוטלת אחריות  מסוגים שונים. אני יכולה להעיד רק על מדריך אחד

שקבלנו   בטיול הזה :שלומי בן זקן, האיש בעל ידע שהשתפשף  לא פעם  בטיול    מסוג זה. הוא כאותו רועה את  עדרו, לא בבדיחות לא בהתחכמויות ובלי צורך   בדירבון הקבוצה  להגיע בדיוק בזמן, לשים לב לכל   אבן נגף, ולהיות קשובים  להסברים. המטרה היומית שלו " לא לכעוס לא לרגוז" עבדה כנראה יפה. וכאן זה המקום   לכמה מילים על   הנוסעים של הקבוצה שרובם תאמו את הגיל השלישי  ואף למעלה  מזה. יש הנעזרים במקלות, יש בקביים אבל כולם עשו את המסלולים בשלמות או בחלקם, אפשר לומר  שהם שקפו את ארץ ישראל היפה רובם עברו את מסלול החיים על המלחמות ומה שביניהם.

   את המקומות בהם היינו עברנו  דרך הרגליים או דרך חלונות האוטובוס: היינו ודרכנו על גשרים עתיקים מימי הביניים, על מרצפות שאנשים מדורות קדומים רצפו, ראינו  קתדרלות ובזיליקות, מצודות , סימנים חרוטים ומצוירים לפיהם אפשר לדעת  מי היו השליטים של המקום, למדנו מהי גותיקה ורנסנס, בקרנו בעיירות שפעם   היו מרכזי דת ושלטון, ראינו איך הדנובה מתחברת לנהרות אחרים.  ראינו איך   הערים מקדשים את זכר השואה, בשלטי זכרון ובאנדרטאות, בקרנו  בבתי כנסת המושכים  קהל

לא רק  יהודי,  כל אלה  פגשנו  בשלושת  בירות: וינה,ברטיסלבה ובודפסט. 

    ערב הפרידה  מהספינה  שהיתה הבית שלנו במשך   8 ערבים חגגנו, בלהקה קטנה  של  צעירים  הונגריים בלבושם העממי, בכוסיות שמפניה, בדג  סלומון ענקי    כשקשקשיו  עשויים מפיסות מלפפונים , והשף  בלב כבד "פוצע" אותו ומניח   חלקים ממנו על הצלחות המושטות, וכסיום      עלינו לסיפון מרובה  כסאות הנוח ולוח השח הענקי עם הכלים  בשחור ולבן עומדים מבוישים  עטופי קורי עכביש, כי  לא ראיתי מישהו המזיז  אותם, והעיר  בודפסט על שני  חלקיה וגשריה שאינם דומים איש לאחיו מאירים באור יקרות את  בניניה הציבוריים הנידמים כעוגות קצפת.

    בבואנו בחזרה לשדה התעופה בארץ חיכתה לנו עוד  הפתעה :מוניות העבירו את המזוודות ואותנו עד לפתח ביתנו.

   והאין זה פינוק לשמו ???

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה התקבלו 3 תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
1.
כתבה
דוד 15.07.23 (16:13)
2.
מפורט ומעניין
חיה וייס 16.07.23 (09:27)
3.
כתבה מעניינת ומקיפה תודה ל"ת
שלומי 18.08.23 (12:12)