אתחיל בגילוי נאות: אני מנוי לספריה וקורא לא מעט ספרים מאז שהייתי ילד.

ברבות השנים גיליתי שספרים הם חברים שעוזרים לפתח את הדמיון ולהעשיר את השפה.

יכול מאוד להיות שבקרוב הספריות יפסיקו לפעול פשוט כי לא יהיה להן תקציב לרכוש ספרים חדשים, לממן מפגשים עם סופרים ואנשי רוח ולקיים פעילויות תרבותיות.

אני עצמי תרמתי ספרים שלא היה לי בהן צורך לספרייה.

כפי שכתבה הסופרת ענת לב אדלר בעבר מנוי לספרייה עלה כסף (גם לעשות אותו וגם לחדש) כיום יש מחיר אחיד לעשות מנוי שנשאר לכל החיים (כלומר לא צריך לחדש אותו).

תיקון נולד בשנת 2007 כאשר התברר שהרבה אנשים לא קוראים ספרים כי מחיר ספר בישראל נע בין 100-70 שקלים, וספרייה היה גם כן עסק יקר הוחלט שהמדינה תתקצב את הספריות ובכך תוזיל את מחיר המנוי.

הכסף בסך 85,000,000 עובר כל שנה ממשרד האוצר למשרד התרבות למחלקה האמונה על הספריות הציבוריות ,אלא שבמדינת ישראל קיים תמיד עיכוב במעבר התקציב ולכן ברוב עונות השנה הספריות לכאורה משותקות ולא יכולות לקיים פעילויות תרבות.

בסוף הכסף מגיע כמובן ליעדו, אבל עד שזה קורה עוברים הרבה מים בירדן.

חשוב לציין שאת הכסף מעביר זכיין פרטי בשם חברת "ניטו-טק" אשר הודיע לאחרונה על סיום פעילות ,ונשאלת השאלה: מי אמור להעביר לספריות את הכסף? 

חשוב למצוא פתרון לבעיה זו כי הספריות ממלאות צורך תרבותי ואישי שלא אנשים שלא קונים ספרים בשל מחירם הגבוה וכן צריך שמישהו ירכוש עותקים רבים של ספרים נפוצים ולא עותק אחד או שניים שגורמים לכך שיותר אנשים ייהנו מספר זה או אחר.

אנשים רוצים לקרוא ספרים ולהקריא לילדיהם הרכים וצריך לאפשר להם לעשות זאת בין על-ידי הורדת המע"מ על ספרים ובין על-ידי תקצוב ראוי לספריות הציבוריות.