מס' צפיות - 542
דירוג ממוצע -
"אחד מי יודע"אחת מהיצירות המונומנטליות שחוברות ליצירותיהם של גדולי המחול
פרימיירה מחודשת של "אנאפאזה" מאת אוהד נהרין, בהנגר נמל תל אביב
מאת: מובי דיק 19/06/23 (08:25)

       "אחד מי יודע" מצטרפת  ליצירות האיקוניות  של בלט רוס "מנוחת הצהרים של הפאון" ו"פולחן האביב",פינה באוש  עם

"קפה מילר" "תגליות" של איילי אלווין ומרתה גראהם ב"קליטמנסטרה". ובזאת נוכחנו בפרימיירה המחודשת לאחר כ-30 שנה  ש"אחד מי יודע" פתח את  כל מכלול היצירה של אוהד נהרין "אנאפאזה".

      הקהל השואג  המכסה את  2.150 המקומות הצביע וחתם שלהקת בת-שבע בניהולו של  אוהד נהרין,מקומה בין יתר כוכבי הלכת המזהירים בשמי המחול העולמי.

    נהרין בצעירותו רוקד,לומד, מפנים  את הלקח שינק מלהקות שונות בארה"ב ביניהם: מרתה גראם,הניו יורק סיטי בלט, גו'ליארד, מגי בלק ודיוויד הווארד. בשנת 1990 הוא חוזר לארץ ומתמנה לנהל  את להקת בת-שבע. בונה את עצמו כיוצר טוטאלי, אם כי נראה שאינו חף ,כדרך הטבע, מהשפעות   של יוצרים  ויצירות אחרות.

   ב-1993 הוא בורא את  "אנאפאזה" ש"אחד מי יודע" הוא חלק ממנה  וכך  שלא באשמתו יצירה זו מתקשרת  לשערוריות וסקנדלים שהתרחשו בעולם הריקוד.  בשנת  1912 "בלט רוס "בניהולו של דיאגילב מגיעה לפריז, שם ניז'ינסקי רוקד את "מנוחת הצהרים של  הפאון" והעולם  סוער כמרקחה. איזודורה דנקן חלוצת   הריקוד המודרני רוקדת יחפה עם טוניקת בד צמודה וחושפת את שדיה במהלך רסיטל  ריקוד בבוסטון. בירושלים לקראת יובל ה-50 למדינה נבחרה להקת בת-שבע להעלות את "אחד מי יודע"  שלה, אלא שהדתיים הציעו פתרונות  שונים  כדי שהרקדנים לא יופיעו  בעירום  ואפילו חלקי  ויחשפו את גוום  ורגליהם.

התשובה היתה עקרונית, הלהקה  לא תופיע בתנאי צנזורה כל שהיא. 

    נהרין פרט להיותו  יוצר  לא שגרתי,הוא אדם פוליטי ולא חוסך שבטו  וכך  גם עשה בהתכנסות זו. הוא מעלה את ה"אני מאמין" שלו  לבוש חצאית ארוכה מקטיפה אדומה ומקטורן צמוד :"שאלתי את עצמי את כל  השאלות שנשאלו על עצם היותי כאן וכך לדבוק בחיים  פה. המקום הזה שהוא יהיה לי בית,יש  לזה משמעות. זה  רלוונטי עבורי בעוד כמה דברים שמוציאים אותי מדעתי הם רלוונטים לי. קשה  לי  לא להרגיש את  הנוחיות של אדם בתוך ביתו". הוא פונה לצעירים שבקהל  "מדברים הרבה

על הכיבוש והמצב של להיות בבית ולהרגיש את הבטחון הפנימי, אבל  האדמה רועדת ממש מתחת לרגלינו".  

    דיבורו  האיטי והמונוטוני  הוא חלק מובנה מכל אותם הסצנות הריקודיות  הרציניות המופרדות באינטרמצי של קטעים קצרים הומוריסטיים.

   נהרין ב"אנאפאזה" מוחק בעבודתו זו את היסטורית הריקוד המסורתי  המלווה במוסיקה,תפאורה,עיצוב תלבושות, מסורת שהחלה  מאז אבות הבלט כז'אן בטיסט לולי  במאה ה-17 עם תפאורות גרדיוזיות ועם   הדאוס אקס מכינה, עם במאים ויוצרים כדיאגילב,פטיפה,עם הסגנון האישי שלהם  המשבצים תפאורות של ליאון באקסט ופיקסו,מוסיקה של   סטרוינסקי,צייקובסקי,ליאון דילב וסאטי. תלבושות של קוקו שאנל ואנה פבלובה.

   נהרין בוחר  להקצין  ולצמצם  עד כדי מינימליזים: לבוש אחיד שחור,חלל חף מכל  קישוט ומשאיר את הלמות התופים,נקישות הרגלים,קולות הבוקעים אינסטנקטיבית  מפי הרקדנים  המפעילים את מסת השרירים ותנועותיהם החדות, וכן, גם כדי מים מזוקקים  שהתרוקנו משרתים היטב את הקצב האחיד שנדרש מהרקדנים.  יש והוא מתרכך ומשאיר  כמה תיבות מהפתיחה של "תרועה לאדם הפשוט" שחיבר אהרון קופלנד.

   נהרין מגיש לנו בדרך מקורית  להכיר כמה מחברי הלהקה :  36 רקדנים  ורקדניות מתקדם בשורה ארוכה לכל עומק הבמה כשכל פעם  נשאר אחד מהם  לעמוד ולספר  במשפטים קצרים  מי הוא ומי הוריו ומה הביא אותו  "להתגייס" לבת-שבע.

   ג'סטה נוגעת ללב כשמשני צידי האולם עוברים הרקדנים  לתוך שורות  הקהל  ומזמינים נשים בגילאים שונים להצטרף אליהם. כשהבמה  גדושה בזוגות,הם מחוללים בעדינות ובתשומת לב לנגיעה  שלהם  בבן זוגם (ציטוט מפינה באוש ?)

   פרט לשלושה הממונים על   קצב התופים ויושבים   קרוב לתקרה מגיעים רעשים אחרים :  2 כדי מים מזוקקים שהתרוקנו 

נמצאים בידי כל   רוקד, השיירה הקיצבית הזו עוברת דרך הבמה ונעלמת  בצידה השני וכך  אנחנו מקבלים  כמה סיבובים מהדמויות  הקודרות האלה  במגבעותיהם, חליפותיהם, המשמיעים  קצב אחיד המזכיר לך את   הסרט האילם "מטרופולין" של פריץ  לאנג ותיאה פון האורבו משנת 1927. 

    רקפת לוי מעצבת התלבושות של הלהקה  משאירה את הרקדנים   במשך כשעה וחצי  להיות "ארוזים"  במין פלסטרים שחורים  מוצמדים למקומות האינטימיים.  קיבורות רגליהם  מקצה עד ברך שרוכים   במין  רצועות כתפילין .  מה שהזכיר  לנו את  השרוכים  שעטפו את רגלי הרקדנים  של "בלט רוס" בכמה  מריקודיהם.

    באחד  הקטעים האחרונים אנחנו מתוודעים "לילדה נתנאלה שחולמת שהיא ציפור" כך  שחמישה גברים  לבושים  היטב מנענעים אותה, מושכים אותה עד  שהופכים אותה  עם רגליה למעלה אולי  מחלומה  תצא ותעוף  הציפור . ( ציטוט מ"פולחן  האביב"?).

   ואנחנו בחרנו לסיום לחזור לפתיח  "אחד מי יודע". 36 כסאות במירווח מדויק אחד מהשני  יוצרים חצי גורן על הבמה.

היושבים  לבושים ממגבעות לראשם עד  לנעלים לרגליהם, מתנועעים באי שקט מצד לצד  ומצטרפים   לשירה  של "חד גדיא" מהגדת  הפסח. 

    עם הינתן האות, "אחד מי יודע" מועפים   כובעיהם.

ב "שלושה מי יודע"  מתפתלים

ב"חמישה מי יודע" יורדים מהכסאות וזורקים עצמם מצד לצד

ב"תשעה מי יודע" מורידים את  המקטרונים

ב"אחד עשרה מי יודע" החולצות נזרקות למרכז הבמה שם כבר מונחים המגבעות והמקטרונים

ב" שניים עשרה מי יודע" היו צריכים להשאר עירומים  ורק הרצועות לרגליהם. 

    כך היתה צריכה להתבצע היצירה הזו בלי צנזורה, אלא  כמו  שקרה  בשערוריות העבר, יצירה זו הקדימה את זמנם וכשהציבור יהיה מוכן היא תיחשף  מהתחלה  ותנצנץ  במלוא הדרה.

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה התקבלו 2 תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
1.
אחד מי יודע
אראלה 19.06.23 (18:31)
2.
התודה לאראלה ל"ת
מובי דיק 20.06.23 (06:11)