הריקוד ביסודו חסר מילים  שלא כביצירות  אחרות,ספרותיות או אמנות הציור והפיסול. אנחנו מודעים לסיפור הבסיסי  עליו בנה י.ס. באך  בשנת  1727 את המוזיקה למילותיו של    כריסטיאן פרידריך הנריצי. זהו טקסט המושר ע"י  זמרים וציבור  המתפלל בכנסיות הפרוטסטנטיות,   וכך אפשר  לעקוב אחר גלגוליו של הפסיון לאורך שנים  שחילחל גם לאופרות וליצירות 

מוזיקליות אחרות.

   5 פסיונים חיבר באך ורק שניים מהם נשארו :יוהנס פסיון ומתיאוס פסיון. פליקס מנדלסון ביצע במתיאוס  פסיון גירסה מקוצרת   כך  ששביל  היסורים של ישו בדרך לצליבה התקצרה ובוורסיה זו אנחנו   שומעים אותה.

    ומה עשה הכוריאוגרף תמיר ,בן לניצולי שואה ליצירה שהטקסט המובנה שימש במשך  דורות חומר בעירה לאנטישמיות. תמיר באקט של היפוך   משדר   את    הפסקול  מהסוף להתחלה ובזה  הוא  מאמין לערער את המיתוס  של באך  ולהפוך את  הסיפור על פניו.   ארנו גרלך, יו"ר הנהלת המקהלה של העיר וופרטל-גרמניה,   מביא  את "צוואתו" של אביו  שעבד בכפייה בשרות הרייך השלישי   והשביע את בנו  להקדיש את חייו לבנית קשר בין גרמנים ליהודים, לכפר על זוועות השואה.  עכשיו הקשר מתרחב  בין תמיר  וארנו, אליהם מצטרפת  ענקית התרופות הגרמנית  "באייר"  שתורמת את  תזמורתה   ויחד עם  המקהלה

של וופרטל מקליטים בלעדית את הפסיון  ומקדישים אותה לבלט של  "קמע"  מבאר שבע, כך בונים גשר לשלום בין  נוצרים ויהודים, למיגור השנאה והעצמת מסרי  האהבה.  

     עכשיו נשאר רק לפענח על מה חשב  תמיר  כשהחליט  להלביש על  המוזיקה את האלמנטים הריקודיים.

    בעוד הרקדנים   צמודים לשני מעברי  האולם הם פוסעים לעבר  הבמה כשנרות דולקים חפונים בידיהם. 14 דמויות שחורות שרק  רגליהם, ידיהם ופניהם  מבצבצים ושמים  דגש על  מבע העיניים  וביצוע מדויק  של תנועותיהם.  בהשמע  הצלילים הראשונים ששוטפים  את החלל בכוראל המרכזי  "הכירני שומרי רועי נא קבלני", שקט מופלא זורם בין הקהל. מנגינה נפלאה זו  נולדה במקור כשיר  אהבה  ומשם  לכוראל ששולב בהימנון קבורה    אלה מילים  של המלחין  הנס ליאו ראסלר 1564-1612 .

מנגינה  שחוזרת על   עצמה 4 פעמים, ואף מושרת במיסת סי מינור 232 של באך כשקונטרה טנור גברי מתרפק על "אגנוס דיי " שה האלוהים".

    על הצופים מוטל לפענח  מי מבין  14 הרקדנים הוא  ישו ואולי כל אחד מהם. אלומת האור  מנסה  להתעכב מדי פעם על   רקדן זה או אחר, בעיקר   מי מהם חשוף חזה.  בתחילה מתגלה גופת ישו העירומה מתחת לבד  הפרוש במרכז הבמה ששניים  גוררים  אותו החוצה.

    מכאן אפשר  רק להתרשם  על הפעולות שמבצעת הקבוצה : רוקדים, רוקעים, מתחברים ונפרדים, רועדים,טופחים על החזה, בזוגות או בשלשות,יוצרים מעגלים בוואריציות שונות. ורק לפני  הסוף הם שואגים כאיש אחד בקול  נוראי כנראה מטמיעים את הפסוק מהכוראל :"קח,קח, צלוב אותו, כי אין לנו מלך זולת הקיסר " וזה  כתשובה לשאלתו של פילטוס "אתה  מלך היהודים?".

     ואני ניסתי בדרך אחרת לנחש איזה אלמנטים  נשאבו ממקורות שונים  והשפיעו   בחלקם על יצירתו. בתחילה עם התגלות  דמותו העירומה של ישו, יוצאות במחול מספר דמויות  המזכירות את ציורו של מאטיס "לה דאנס".  באחת  הסצנות מסתדרת  כל הקבוצה משני  צידי הרקדן חשוף החזה,  ו"הסעודה האחרונה" של   ליאונרדו דה וינצי מופיעה לפנינו. 

ניז'ינסקי ואצלב  ולהקת הבלט רוס של דייגאלב מצוטטת כאן  בצעדי מחול זויתיות מצריות.

   קטעי המוזיקה הרכה והשקטה יש בה פאוזות  מתמשכות הנותנות  מירווח לרקדנים לשלב, לחבק, להוציא  אגרסיות ולבסוף לבחור מביניהם  את ישו, להעניק לו מספר חבטות ואולי גם יריקות וכך  גופתו העירומה נגררת ממרכז  הבמה החוצה.

   יש לציין  את עיצוחב הבמה המינימליסטי של אדם   קלר, התאורה הפיסולית של  ירון אבולעפיה שבמידת ענווה השאירו את כל הבמה לרקדנים לבצע  את  הכוריאוגרפיה  המחבקת את המוזיקה של י.ס.באך....