מס' צפיות - 1141
דירוג ממוצע -
השופט (בדימוס) משה שמאי: אירועים שעיצבו את חיי
לאחר 17 שנים מאז פרש מכס השיפוט, השופט (בדימוס) משה שמאי (88) מוציא לאור את ספרו "גורלות" המתאר בגילוי לב נדיר וחושפני את העוול והרוע אותם חווה בילדותו. בראיון ללא מעצורים הוא מספר מה הניע אותו לכתוב את הספר, מדבר בכאב על אשתו החולה והגעגועים אליה, על התלהמות חלק מהעם על מערכת המשפט ועוד. האיש שהצדק הוא נר לרגליו מחליט לסייע לנפגעים בדרכו שלו וכמיטב יכולתו.
מאת: מאיר חוטקובסקי 09/10/22 (17:50)

סיפור מהסרטים

"הזמן לא השכיח ואף לא הקהה את הכאב הנפשי והרעות הרבות שספגתי בילדותי. הכאב והרעות נשארו צפונים בליבי, סמויים מעיני איש, ומדי פעם בפעם הם צצים ועולים. דווקא עם הזמן גבר בי הצורך להוציאם מתוכי". אלו דברים שכתב שמאי בהקדמה לספרו "גורלות – אירועים שעיצבו את חיי". בספרו מגולל שמאי מסכת חיים מדהימה של אדם שלא ידע מהי ילדות אמיתית. אופיו החזק לא נתן לו להישבר ובסופו של דבר צלח את כל המשוכות והגיע למעמד שבו ניתנה לו ההזדמנות לעזור לנפגעים כפי ששאף מאז ומתמיד. "רצה הגורל ומשאת נפשי התממשה בכך שניתנה בידי הסמכות והיכולת להשיג זאת עם מינויי לשופט בבית משפט". בספרו האוטוביוגרפי מתאר שמאי את תולדות משפחתו ושלו מאז עליית הוריו מסוריה לישראל בשנת 1925. הספר קריא ומרתק. ניתן ללמוד ממנו פרקי היסטוריה של המדינה טרם הקמתה ועד לימינו אנו. בספרו מגולל שמאי פיסות חיים היכולות להיות בסיס לתסריט קולנועי שבוודאי יזכה להצלחה רבה.

 

לחיות בדד

פגישתי עם שמאי נערכת בביתו ברעננה. מזה כ-10 שנים הוא מתגורר לבד בדירתו הצנועה ושאותה הוא דואג לטפח ולשמר. "זה נפל עלי כרעם ביום בהיר. אשתי האהובה שרה, לה אני נשוי 68 שנים, וההיכרות בינינו היא קרוב ל-75 שנים, חלתה בדמנציה פרונטלית ומאז חיי התהפכו". שמאי משכן את רעייתו באחד הדיורים המוגנים ברעננה לטיפול והשגחה וגם על מנת להיות קרוב אליה. לדבריו הוא מאד מרוצה משהייתה במקום, ולטעמו היא מקבלת טיפול מעולה. "שנתיים ראשונת לא ידעתי את נפשי מרוב צער ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. סבלתי מבדידות נוראית, דבר שהיה לי קשה להתמודד אתו. זה היה מצב חדש שנקלעתי אליו ושלא היה מוכר לי קודם לכן". שמאי לא חשב מעולם להעסיק מטפל בביתו, או להיות מנוי בקהילה תומכת. "בתי איריס המליצה לי כי אאמץ כלב על מנת להפיג את בדידותי ופעלתי על פי המלצתה". בזמן שיחתנו כלבתו, קטי, נצמדת כל העת לרגליו ולא משה ממנו. "קטי היא כלבה חצי מאולפת, מבינה אותי ופועלת על פי הפקודות שאני נותן לה".

 

צייר בפוטנציה

שמאי הוא איש עסוק. סדר היום שלו במשך השבוע כולל ביקורים אצל רעייתו שרה בבית הדיור המוגן ותוך כדי הוא עושה שימוש במתקני האתר הכוללים שחיה התעמלות חוגים אירועי תרבות וכן ארוחות צהרים, וכל זאת בהסכמת הנהלת הבית. "אני כאילו דייר של המקום, אך ללא לינה" אומר שמאי ומחייך. לשאלתי האם שקל להצטרף כדייר קבוע ומן המניין בדיור המוגן, גיחך שמאי ופסל אפשרות זו על הסף. בנוסף לביקורים אצל רעייתו שרה, הוא מתרועע עם בנו אבי ובתו איריס, וכמובן עם נכדיו. לשמאי ולרעייתו 2 ילדים, 6 נכדים ו-5 נינים. אחת לשבועיים מגיעה לדירתו עובדת משק בית הדואגת לניקיון כללי ובשאר הימים ניקיון הבית והכביסות הן ב'אחריותו' של שמאי, שאין לו כל בעיה בנושא הניקיונות. מאז יציאתו לגמלאות החל שמאי ללמוד ציור, וציוריו מפארים את קירות דירתו. "אני כרגע בתהליך התנהלות מול הדיור המוגן לקיים תערוכה של ציוריי שיוצגו לכל דיירי הבית". בשנים האחרונות חלק נכבד מזמנו הוקדש לכתיבת סיפורו שהתפרסם לאחרונה בסיועו של בנו אבי שערך את הספר. 

 

לעשות את הבלתי יאומן.

בספרו גורלות מספר שמאי בגוף ראשון על משפחתו שהייתה קשת יום ונמנעו ממנו לימודים מסודרים. "נולדתי בירושלים. הייתי הילד הרביעי מתוך ששת האחים במשפחה. נאלצתי לעזור בכלכלת הבית במכירת ירקות בדוכן בשוק כבר בגיל 6, עקב מחלתו הכרונית של אבא שלי. חטפתי מכות נוראיות מבעלי דוכנים אחרים בשוק שניסו למנוע ממני את מכירת הירקות".

בגיל 8 אביו נפטר ממחלתו ואימו נשארה לבד לטפל ב - 6 ילדי המשפחה. במשך שנים אימו עבדה במשק בית, ניקיון משרדים ושטיפת כלים במסעדות כדי לפרנס בדוחק את המשפחה. זיכרונו של שמאי פנומנלי. הוא מתאר בפרוטרוט התרחשויות ילדות קשות של עוני ורעב, וזה אך פלא שהוא לא הדרדר לחיי פשע בסביבה בה נולד וחי. "בזכות הוריי, בחינוך שקיבלתי מהם, ובהמשך, בהתמודדות שלי נגד הקשיים, והרצון לשרוד ולהצליח הגעתי לאן שהגעתי". אביו של שמאי היה דתי אך אימו הייתה אדוקה מאד. שמרה מצוות בקפידה. קלה כחמורה. "בגיל 4 נשלחתי לחדר. באותם ימים לא היה גן או מערכת אחרת שתקלוט ותחנך זאטוטים". בחדר החלה זיקתו של שמאי לדת ולאחר מכן, לאחר שהתייתם, נשלח לבית היתומים "חפץ חיים" בשכונת בית ישראל בירושלים, ובמסגרת זו למד "בתלמוד תורה". בשיחתי עם שמאי, וגם בספרו הוא משתמש בציטוטים וניבים רבים מן המקרא וזאת בזכות הלימודים שרכש בבתי החינוך הדתיים. היום הוא שומר מסורת בלבד. מגדיר את עצמו כחילוני. "הדתיים לצערי השניאו עלי את הדת וגרמו לי להתרחק ממנה אך היום חזרתי לאהוב אותה".

מיד עם סיום בית הספר היסודי החל לעבוד במפעל מכונות תפירה. הוא הפך לחרט מיומן. "הייתי חייב לסייע בכלכלת הבית לאחר שאבי נפטר שנים קודם לכן". בהלוויית אביו נאסר על שמאי להיות נוכח אך ביום השלושים הוא הורשה להגיע לבית הקברות בנחלת יצחק יחד עם אימו ואחיותיו. שמאי נדהם  לגלות כי קבר אביו נמצא בסוף בית הקברות. "שאלתי את אמי לפשר הדבר כאשר בית הקברות כמעט וריק מקברים והיא ענתה לי במשפט אחד שהיה נר לרגלי להמשך התנהלות חיי. תשובתה הייתה: 'בני, בחיים זה ככה, מי שאין לו גרוש, לא שווה גרוש'. באותו רגע, ואני עדין ילד זב חוטם החלטתי כי עתידי לא יהיה דומה לזה של הוריי". לאחר שירותו הצבאי, חזר שמאי למפעל בו עבד לפני גיוסו והתקבל בברכה ובשמחה ועם הזמן הפך למנהל עבודה מוערך. "באחת הפעמים הגעתי להנהלת המפעל וביקשתי העלאה במשכורת ולתדהמתי סורבתי מהסיבה כי אין לי השכלה". שמאי מחליט לשנות דיסקט ובגיל 30 מתחיל לימודי ערב במשך שנתיים בנושא הביטוח. "כשהגענו לפרק דיני הביטוח חשתי כי יש בי רצון ללמוד משפטים. לא יכולתי להתקבל לאוניברסיטה כי לא הייתה בידי תעודת בגרות. לכן נרשמתי לתיכון ערב אקסטרני, שאותו סיימתי לאחר 3 שנים, ומיד לאחר מכן התקבלתי ללימודי משפטים בערב, באוניברסיטת תל אביב. זו הייתה תקופה קשה. במשך 10 שנים עבדתי ביום ובערב למדתי עד לקבלת רישיון עריכת דין בגיל 40"

 

חלומות לפעמים מתגשמים

לאחר 10 שנים מוצלחות כעצמאי המנהל 2 משרדי עריכת דין, מגיש שמאי את עצמו לוועדת מינוי השופטים. "שותפי למשרד והקרובים אלי חשבו שאני טועה בהחלטתי הואיל ומצבי הכלכלי היה מעולה ולטענתם תהיה לי ירידה משמעותית ברמת חיי כשופט עם משכרת של עובד מדינה". הדבר אינו משכנע את שמאי. אשתו שרה ידעה עד כמה חזק רצונו לעשות צדק ותמכה בהחלטתו. זה היה גם הנימוק של שמאי לשאלת הוועדה מדוע ברצונו להיות שופט. "כשאני ניצב עם רגלים רועדות מול וועדת הקבלה למינוי שופטים, שבראשה ישב השופט יצחק כהאן  מבית המשפט העליון, עניתי לשאלתם לסיבה שבגינה אני רוצה להיות שופט כי כל חיי נלחמתי למען הצדק ועתה אני מבקש להיות שותף בעשיית הצדק".  

 

נאה דורש נאה מקיים

כבר בתחילת דרכו כשופט מאמץ שמאי את המוטו שלו לעשיית צדק. כל בקשה של הפרקליטות או של המשטרה שמוגשת לו נבדקת על ידו תחת זכוכית מגדלת אם היא מוצדקת, ראויה ולא מקפחת את הנאשם. בספרו מביא שמאי דוגמאות של פסקי דין שלו לאחר שתיחקר את מקרי התביעה וחקר את התובעים על כל פרט בכתב האישום כדי להבין את התובנות מאחורי הגשת התביעה, ולא פעם הגיע למסקנות שהוגשו תביעות לא ענייניות, נקמניות ובשיטת מצליח. "בעת תקופתי כשופט תעבורה בצפון הארץ, וכשופט שלום בבית המשפט בתל אביב תמיד עמד לעיני הפסוק: וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים פרק א' פסוק ט"ז). לא פעם זיכה השופט שמאי נאשמים כי מצא שהיה שימוש לרעה בכוח השררה (אצל גורמי ממשל) ושלילת זכויות האזרח. מאידך הטיל עונשים כבדים על נאשמים שהוציאו במרמה כספים וגרמו להרס האמון בין בני אדם. "אחת הפסיקות שלי שגרמה להרמת גבות ורעש בהנהלת בתי המשפט הייתה על פתרון שקראתי לו 'סיווג פסילה'. מדובר על פסילת נהיגה בסוג רכב מסוים בלבד כי הנהג אולץ על ידי מעבידו לעבור עבירה על הובלת מטען יתר. הותרתי בידי הנהג את האפשרות להמשיך ולנהוג בסוגי הרכב האחרים שמתיר לו רישיונו, על מנת שלא תיפגע פרנסתו. כשהסברתי את ההיגיון שבהחלטתי נחה דעתם של כולם. שמחתי שבחלקת האלוהים הקטנה שלי עלה בידי להיות שותף בעשיית הצדק במקרה הזה ובמקרים רבים אחרים". אצל שמאי-להיות שופט זו הייתה דרך חיים. כבר ביום הראשון למינויו, בעת שנשבע אמונים הוא הבין את כובד המשא שנטל על כתפיו. "הייתי מודע לנטל האחריות שלקחתי על עצמי, אך הרגשתי בטוח כי בנוסף להשכלתי האקדמאית שרכשתי הייתה לי השכלה נוספת אותה רכשתי בדרך החיים הקשה שנכפתה עלי מאז היותי בן 6". במהלך תקופת עבודתו במערכת המשפטית הוא סיגל לעצמו  כללים שעל פיהם הוא התנהל מקצועית, ואשר מלמדים על אופיו כבן אדם, ועל המזג השיפוטי שלו כמי שחרץ גורלות. אומר שמאי: "הייתי מציע לשופטים חדשים בתחילת דרכם לשנן את הכללים ולאמץ אותם".

להלן העקרונות שעל פיהן פעל השופט שמאי:

הצנע לכת.

אל יגבה לבבך.

שמור על כבודו של כל אדם באשר הוא אדם, בלי כל קשר למעמדו, מוצאו, או אמונתו.

אמץ לעצמך לב שומע ואוזן שומעת.

אם נאשם עומד לפניך בלי ייצוג של עורך דין, היה אתה הפה שלו.

אמץ לעצמך גישה מתקנת, ולא גישה של כוחנות וענישה.

צור מצב שיאפשר לעבריין לחזור למוטב,

ולבסוף, תן לאדם שם טוב - הוא ישמור עליו.

 

אכלו לי שתו לי

השופט שמאי ער למה שקורה במדינה בשנים האחרונות ואינו שלם מכך. קשה לו עם השסעים בין חלקי העם ובמיוחד הטענה של קיפוח המזרחיים מצד גורמים אינטרסנטים פוליטיים. "אני הרי ממוצא מזרחי. אני מעולם לא העליתי טענת קיפוח בגלל מוצאי. לא הרגשתי שנמנע ממני דבר מה בגלל מקום הולדת הורי. אתן לך דוגמא. באוניברסיטה קיבלתי מלגה לשנתיים. המלעיזים אמרו לי כי המלגה ניתנה לי בגלל מוצאי. הסברתי כי המלגה הגיעה לי בזכות, כי הייתי תלמיד טוב ורציני". הוא אינו שלם עם תפיסתו של ד"ר אבישי בן חיים המדבר על הגמוניה של 'ישראל הראשונה' (האשכנזית) ו'ישראל השנייה' (המזוהה עם המזרחיים). "מה זה הטענות 'לא קיבלתי, לא נתנו לי' (מדבר בכעס ). תפסיקו לבכות. מי שלא יוצלח לא יתקדם. מה עשית למען עצמך כדי שתתקדם? אתה רוצה להתקדם תלמד ותחרוש". הוא מדבר מדם לבו ונראה שהנושא בוער בתוכו. "הוצאתי בגרות בגיל 30 כי הייתי חייב לפרנס את המשפחה, ולא הייתה לי אפשרות ללמוד קודם לכן. כל מי שיש לו רצון חזק להתקדם יוכל להגיע למטרה". גם ההתלהמות הבלתי פוסקת נגד מערכת המשפט מדירה שינה מעיניו. "לצערי זה מתחיל מהראש ומחלחל למטה. הרי כולנו יודעים כי השלטון משחית וכאשר בית המשפט מבקש לתקן את הליקויים מתקיפים את השופטים. זה לא מגיע להם שכך ינהגו כלפיהם". לשאלתי באם יש לשנות את שיטת מינוי השופטים בארץ כפי שדורשים פוליטיקאים מסוימים הוא משיב בנחרצות. "לא! השיטה שלנו היא הכי טובה בעולם. ראה מה קרה בארה"ב עם המינויים הפוליטיים של טרמפ לבית המשפט. איזה החלטה נוראית התקבלה שם שלא ניתן להפסיק הריון. נכון שאין דבר מושלם בחיים אך השיטה בארץ היא המיטבית שניתן להגיע אליה". איני מרפה ומבקש תגובתו למינוי של השופטת אתי כרייף שאולצה לפרוש בגלל חשד לפלילים. "שחרר אותי מזה...שחרר אותי...התביישתי נורא".

 

געגועים להורים

אחת המשאלות ששמאי מבקש שיתממשו לטובת כולנו הוא החיבור בין כל חלקי העם. "אני רוצה שיהיה שלום, ובעיקר בינינו". הוא יודע ששלום ואחווה עם האוכלוסייה הערבית בתוכנו היא בעייתית אך הוא אופטימי. "אם לא נהיה אופטימיים אין לנו מה לעשות בארץ שלנו. אני חייתי עם ערבים, ואני מכיר אותם היטב. הרוע מגיע מהמנהיגים שלהם. 'הישנה כושי את עורו ונמר את חבורותיו?' (צוחק) בוודאי שלא ישנה". הוא מוסיף. "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי'. זה המצב שלנו כרגע, ואיני רואה לו פתרון בטווח הקצר". למרות ששמאי הגשים את חלומו לעשות צדק והוא גאה ושמח על כך, הוא מצר על דבר אחד שלא מימש וזו אהבתו למוסיקה. "בצעירותי ניגנתי על חליל ומפוחית פה. אתה רוצה שאדגים לך?" עוד טרם הספקתי להשיב, קם שמאי ממקום מושבו ומביא את מפוחיתו מחדר השינה. "נולדתי בירושלים. אנגן לך שיר על ירושלים". הוא עושה הכנה קלה של בדיקת סאונד המפוחית ופוצח בנגינה. עיניו מופנות מעלה ומתמקדות בנקודה עלומה בתקרה. כולו מרוכז במוזיקה הבוקעת מהכלי כאילו הוא מופיע באולם המלא בקהל. הצלילים הערבים של נגינתו ממלאים את חלל החדר ללא כל זיוף. הוא מסיים נגינתו עם עיניים בורקות וחיוך רחב על פניו.

שעת הביקור של שמאי אצל אשתו מתקרבת ואיני מרשה לעצמי לעכבו. לפני פרידתי ממנו אני מודה לו על הזמן שהקדיש לי ועל סיפור חיים יוצא דופן שחשף בפני, ומבקש ממנו לגלות מהו הדבר שהוא מתגעגע אליו ממרום גילו וניסיון החיים שלו. עיניו מתמלאות לחלוחית. "להורים שלי. החינוך שקיבלתי מהם למרות העוני והחיים הקשים שהיו להם. לא פעם אני חושב לעצמי, במצבים מסוימים, מה אבא היה עושה? אמי הייתה אישה נהדרת. לימדה אותי לתת ביד רחבה ולב פתוח. ואכן כך אני נוהג עם ילדי ונכדי וככל שמתאפשר לי אני נותן להם בנדיבות רבה".

 

הכותב הוא חבר באיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית ומועצת העיתונות והתקשורת בישראל

 

 

הכותב הוא חבר באיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית ומועצת העיתונות.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר