אין לישראל מסורת ארוכת שנים של תסכיתים,סרטים וספרים הנוגעים בעולם הפשע, הריגול והפתרונות לגביהם ולכן עולה  השאלה מאין שאבו יוצרי הסדרות המצליחות את  הדמיון לרקום את המתכון  הנכון שכל כך מצליח לגבי  הטעם המקומי והאוניברסלי שהניב מעין של מליוני דולרים.

   פאודה - שנכתבה ע"י ליאור רז ואבי יששכרוף. טהרן - נכתב ע"י משה זונדר,מאור כהן ודנה עדן. "מנייכ" סידרה חדשה שעושה כנראה את אותו מסלול.

    כעם  הספר לא הצטיינו במדיה של ספרות מתח ויחד עם זאת הופיעו ניצנים   בטעם  של  אופי דתי וציוני. ב-1909 הרב רוזנברג כתב קובץ  סיפורים בשם "נפלאות המהר"ל עם הגולם", דמות מלאכותית מגינה על  קהילת יהודי פראג. ב-1912  יצא הרב בפתרון תעלומת  המסתורין  של היעלמות אבני החושן של הכהן הגדול מהמוזיאון הבריטי.

    זאב ז'בוטינסקי היה מעריץ גדול של  סיפורי בלשים וגם תרגם כמה מהם   כמו של  א.א.פו וארתור דויל. הבלש הראשון העברי היה דוד  תדהר  משנות ה-30  שהסופר שלמה בן ישראל העניק  לו חיים .  וכאן נכנסים עוד גופים שונים  לפתח את הענף :"הבלשים הצעירים" חסמב"ה  של מוסינזון, הבלש  מישל אוחיון של  בתיה גור,שולמית לפיד עם  ליזי בדיחי ובנה יאיר  שממשיך   במלאכה. אמנון דנקנר,רם אורן,אמנון ז'קונט ודרור משעני.

    היום   יש לנו כוכב עולה הסופר רועי  עדן שבביומו של אלון זינגמן  אנחנו מקבלים  את "מנייכ". אלא שסידרה זו מתקבלת משום מה  כאמת  לאמיתה בהיותה כל כך   ריאלית. השחקנים הראשונים  של  הפרקים הקודמים  כעמוס תמם,חברו לשעבר של   הבלש איזי,מפקדי התחנות, השוטרים כולם נשארו על כנם  כאילו לא קרה  דבר. לא רצח, לא נסיון לרצח, החיפוי   בהעלמת ראיות ואף לגרום להם, זועק לשמים ורק איזי שוטר לשעבר נשאר  יחידי  מחפש לשווא סביבו מי יכול לעזור.

   וכאן מתחולל האבסורד : מה גורם לך  לחשוב  ולהשוות מהמתרחש על המסך לבין חיינו הפוליטיים  שמכתיבים לנו את חיינו האישיים, את נבחרי הציבור  שנלעסים  לנו שעה שעה במהדורות  הטלויזיה ,הפטפטת  האי איכפתיות, הראוותנות, הפקה פקה  שמשאירה  בך את הרגשת הקבס, כאילו  כולם  נוצקו  באותה תבנית, רוקחו באותו תבשיל. השלמונים עושים דרכם  מתחת לשולחן,   פושעים הסוחטים דמי לא נחרץ נקראים "משפחות הפשע" יד רוחצת יד, הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

   לכן "מנייכ" כל כך מתקבלת על הדעת  כשעל כולם מאפילו שלום  אסייג, אנטי גיבור, פוסע בגמלוניות עם  ז'קט דהוי  לא  רכוס מתחנת  המשטרה  למכוניתו  אבל כל מבט,כל זוית צילום מעבירים בך את הרושם שאתה שוקע יחד אתו במחשבות :

"בשביל מה להתאמץ, הרי המערכת  קוברת אותך, על מי יש  לסמוך? "  אולם כמו  במערכונים  עם סוף טוב, אתה מאמין

שחייב להיות כאן  משהו  אחר   אולי תקווה חדשה..