מס' צפיות - 33
דירוג ממוצע -
הם כילו עצמם באש היצירה ונדחו שוב ושוב מלהציג את עבודתם בסלון הפריסאי הפריזאי
אמיל זולא חי באותה תקופה והיה עד לשינוי הגדול שהתרחש באמנות. בספרו "היצירה" הוא מנציח את הדמויות ואת האוירה שהתרחשה בפריז בשלהי המאה ה-19.
מאת: מובי דיק 16/06/22 (21:11)

  זו היתה  תקופת  הטרום  ופוסט אימפרסיוניסטית בפריז  של שלהי המאה ה-19. ציירים בראשית  דרכם ישבו והעתיקו  עבודות של מאסטרים  גדולים  בחללי  הלובר והדו'רסה,התאמנו   על טכניקות  וציורים אקדמאיים  משל פרנציסקו דה-גויה, ז'אן בטיסט  שארדן  ופרנסואה בושה וז'אק לואי דויד, ציירים צרפתיים מתחילת המאה ה-18

   אם רצו  לתאר    את חייהם    של  הציירים הצעירים   הרי  האימרה הרווחת היתה  "עני כמו אמן".הם חיו על פת לחם, נדדו לפי  הכסף שברשותם   מאטליה אחד  לאטליה במצב גרוע יותר, התמיכה המועטה שקבלו  מההורים  או מעבודות שונות הספיקה בקושי לבדי קנבס ולצבעים.

    זולא מתמקד בדמותו של קלוד המייצג בעצם את מרבית הציירים המתדפקים על   דלתות הסלון הפריזאי שהיה  כל שנה  ממלא את קירות  הלובר בעשרות  תמונות ופסלים  שהביאו  האמנים לשיפוט ועדה. זו היתה תרומתו של נפוליאון השלישי לקידום האמנות.     אולם בעוד שאמנים רבים  לא מתקבלים לסלון המרכזי, נפוליאון מחליט לפתוח    סלון נוסף  הוא "סלון המסורבים"  כדי  לאפשר לעוד  ציירים ופסלים להביא עבודות שנדחו    מלהתקבל לסלון   היותר  "איכותי". בשנה המתוארת כאן   ע"י זולא    1863 עמד בראש הועדה השופטת  אלכסנדר קבנל, ציוריו היו אהובים על נפולאיון ואף רכש אחת  מהן   במעמד  הפתיחה של הסלון.  אבל הוא שעבר  לצד האחר של המתרס   דחה אמנים ידועים   כקורבה, רוסו ועוד כאלה  שהיו "בעייתים" כי לא ציירו לפי הטעם הנרכש  של אותה תקופה  רומנטית.

  קלוד מוצא בערב סוער מתחת  לביתו נערה יתומה  בשם כריסטין שאיבדה את דרכה, מביאה לביתו הדל וכשהיא נרדמת הוא  נמצליח  לצייר מספר מיתווים מראשה. הקשרים  ביניהם מתהדקים והוא מציע לה להתחתן. שני דלפונים המבלים את ימיהם   הראשונים באהבה גדולה  אבל קצרת מועד. היא יולדת בן שנזנח ע"י אמו ואביו,נשאר לבדו   ימים ולילות בלי שום קשר לאף נפש חיה, וראשו מתחיל לגדול בצורה  לא פרופורציונלית, כי  כריסטין כל מעיני ה להחזיר את אהבתו של  בעלה. היא משמשת לו דוגמנית עירום למרות  שהיא בוחלת בכך. הוא  מעמיד אותה  שעות לעמוד בפוזות  קשות, רודה בה, נעלם  לשעות ולילות מהדירה רק כדי לא לחזור  אליה ואל הבן המסכן. הוא  באובססיביות מצייר בלי הפסק, מוחק ומגרד  כל פעם את הצבעים  מהבד כדי להתחיל מחדש. והנושאים הם שוב נשים עירומות. כשהוא מסיים  ציור גדול מימדים  עירום שפניה   הם פני כריסטין, הוא מביא  את העבודה  ל"סלון המודחים"  ושם   סביבה   מתקהל  קהל רב  שצוחק,מבזה את הציור  היוצא דופן   הנבדל מכל מה שהיה מוצג. הצבעים היו בהירים משיכות  המכחול קצרות  ופסקניות.

כך שנה אחר שנה  קלוד וחבריו ממשיכים לצייר  ולהכין  עבודות לסלון הבא.זו קבוצה  קטנה שיוצאת לצייר בחוץ ,בטבע, לתפוס את אור השמש הפריזאית, לפרק את כל  ההרגלים של העין,להדגיש את הכחולים,הצהובים והאדומים  במקום שאיש לא היה מורגל לראותם.

   התסכול של קלוד הולך ומעצים , בלילה סוער במיוחד הוא מוצא עצמו על גשר כשהנוף של פריז משתרע  הרחק, את  המראה  הזה הוא חושב  לצייר, אבל כריסטין    בחשש שמא הוא  מתכוון  לאבד עצמו, מגיעה לגשר  ומשדלת אותו לחזור איתה  לדירה. הוא מתוודה בפני חברו הטוב "זה ברור לי  שהציורים יחסלו אותי "  קלוד  יודע שיצירותיו עולות מאה מונים על   הציורים הבינוניים שמתקבלים לסלון.

   כשבנו הקטן  נפטר הוא מצייר אותו  ברגעיו האחרונים  ומביא  את  הציור הזה  שמתקבל  רק בגלל שמרחמים עליו. הפורמט  הזה  הוא קטן ואינטימי ולכן  קלוד בקושי מזהה  אותו הרחק  למעלה ליד התקרה,נבלע בין  עשרות  עבודות.    חברו מנחם אותו "ראיתי את הציור שלך, זה ציור נהדר חתיכת עבודה. עליך להיות מלא גאווה, אתה המנצח האמיתי של הסלון..תראה איך כולם מתחילים לחקות אותך, את "בחיק הטבע"  שלך.האמנות של מחר היא אמנותך, אתה עשית אותם את כולם".

    קלוד  כמובן לא מתנחם וממשיך להשתמש באשתו   כמודליסטית, והיא  מרגישה   את השינוי שחל בה  כשהיא מקנאה בכל אותם הגופות העירומים שקלוד מצייר. בבוקר השכם אחד   צד המיטה בו  שכב קלוד  ריקה וקרה, היא יוצאת במהירות ומגלה את קלוד תלוי בראש הסולם  ראשו נשען על   הבד המצויר. היא מתאשפזת במצב קריטי שלא תתאושש ממנו לעולם.

    ביום ההלוויה הולכים אחרי ארונו  3 מחבריו נדים בראשם "הוא הרג את עצמו בשגעון העבודה".

    אמיל זולא מתאר ב"יצירה" את ראשית התנועה  יוצאת הדופן  שבעטה במוסכות  של ציור אקדמאי שהיה שולט במשך שנים  על דעת הקהל,המבקרים  והאמנים עצמם. חברו הטוב  של  זולא   הצייר סזאן שהיה חבר בתוך קהילת האמנים האלה, מי שהיה חברו הטוב  הסתכסך וניתק את קשריו עמו  כי לדבריו זיהה את דמותו  בדמות   קלוד  גיבור "היצירה".

    יש להדגיש כי לפני תנועת האימפרסיוניסטים העירום היה בבחינת טאבו ורק  אם הדמות העירומה היתה מודגשת  כדמות מיתולוגית, הקהל  הנמנה על   "החברה  הטובה" היה פוטר בסלחנות  "זה ציור פריזאי מאוד".

    הציור הגדול של   אלכסנדר קנבל שנרכשה ע"י נפוליאון  הראתה    עירום נשי משתרע לאורכו כשמעל מרחפים להם   קופידונים שמנמנים עירומים. אבל התמונה קבלה  הכשר רק בגלל שהיא נושאת את השם "הולדת ונוס".

אדוארד מאנה ב"ארוחת הבוקר על הדשא" צייר דוגמנית עירומה יושבת בין שני גברים לבושים , נושא    שנבחר כמחווה לציורו של  גו'רגו'נה  משנת  1509   המתאר  2 גברים לבושים כששתי מוזות מיתולוגיות  בלבוש מאוד מאוד חושפני.

    הזמן  עשה את שלו אותם ציירים מסורבים שלא הלכו בדרך הציור האקדמי הפכו  להיות מה שהינם חרף  המכשולים , בחייהם  היו "עניים כמו אמנים" ובמותם  יצירותיהם    נמכרו במליונים.

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר