ב"קול המוסיקה " מאוורים  מדי פעם ומטבלים בין יצירות קלאסיות ידועות צלילים אחרים   לא נודעים אלה היצירות שהוחבאו,נגנזו  לא נחשבו במאות הקודמות עד ימינו ,מלחינות  ומבצעות  מאז המאה ה-11. נשים לא התקבלו לאוניברסיטאות ולאקדמיות בשטח המוסיקה. הן לא הועמדו לתחרויות, לקבלת פרסים מכמה סיבות : נשים במשך מאות בשנים    נתפסו כטובות להיות רעיות ובעיקר   כאם המגדלת ילדיה, לרקום, להשגיח על אנשי השרות  ולקבל בהכנעה את  דין האב או הבעל. 

המקום היחיד  שעמד לרשותן ולכשרונן   היה בסלון המוסיקלי או  הספרותי שהם פתחו בביתן, שם היצירות שלהן ראו אור לראשונה וכך הן נשארו  ללא התפתחות וכיוון.

    סיפור  20 מלחינות ויוצרות מופיע בהרחבה בספרה של אדית זק "אהבת הסירנות".  פעם בשנה ב"יום האשה הבינלאומית" הן יוצאות מאלמוניותן ומושמעות  במשך   כל  היום.  השנה שמענו  קטעים משל  איימי מרסי צ'ייני ביץ 1857-1944, ססיל  לואיז סטפאני שמינאד 1857-1944, או פאני ססיליה הנזל מנדלסון  ברתולדי.

   התוכנית "זרקור"  התמקדה ב-ז'רמן  טאייפר 1892-1983, ילידת צרפת. כצעירה מבין  חמישה ילדים  קבלה  כבר  מאז היותה בת 4  שיעורי פסנתר מאמה    דזירה שהיתה  פסנתרנית חובבת ,ז'רמן היתה כל כך מאושרת  שנהגה לנשק  את כפות ידיה של  אמה. לעומת זאת  אביה סרב לתמוך בלימודיה  בקונסבטוריון בפריז שדזירה רשמה אותה  בחשאי וכך   היתה חומקת 

מביתה להגיע ללימודים. ז'רמן הצטיינה בלימודים וקבלה   פרסים. באותם ימים כתבה את יצירתה המשמעותית  הראשונה 

"דואט הפסנתרים הישגים  ראשונים". בעת לימודיה הכירה  את המלחינים שהפכו לחבריה הקרובים : דריוס מיו, ז'ורז'  אוריק וארתור הונגר. יחד עם לואי  דוריי  ופרנסיס  פולנק ובעידודו  של אריק סאטי  הקימו  את קבוצת "הצעירים החדשים " שנודעו לאחר מכן בשם "השישה".על אף היותה ברוכת כשרונות היא סבלה מפחד במה והבינה שלהיות פסנתרנית קונצרטים  היא לא תהיה.

    בקפה "דה לה רוטונד"  הכירה  את ציירי התקופה ופיקאסו  שכנע אותה לחזור להלחנה. יצירתה "משחקים באויר הפתוח" הקסים את אריק סאטי. כך מצאה נתיב לסוגה שהיתה חדשה לעולם המוסיקה, חיברה  יצירות לסרטים ולאופרה. סרגי דייאגילב הזמין אצלה מוסיקה  לבלטים שהוא ביים ללהקת הבלט המפורסמת  "בלט רוס".  היכרותה האישית והאינטימית  עם  איגור סטרוינסקי הביא אותה גם  לעבד את "פולחן האביב" שלו לשני פסנתרים. 

   בעקבות נשואיה  הראשונים  לראלף ברטון קריקטוריסט  ב"ניו  יורקר"  הם עברו למנהטן, ביתה הפך  מרכז  לעליה לרגל לידוענים , למשל הכרותה עם גורג' גרשויין   הביא אותה לעבד   לשני פסנתרים את "הרפסודיה  בכחול" וצרלי צ'פלין  הזמין אצלה את  המוסיקה לסרטו "הקרקס".

    חייה האישיים   היו  מפח נפש ומלאי אכזבות. באביב 1946 היא ובתה היחידה פרנסואז עברו לבית קטן בסן טרופה.

היתה לה תקופה  קצרה של הצטרפות  למפלגה הקומוניסטית הצרפתית אולם  עקב פלישת רוסיה לאפגניסטן עזבה את המפלגה.

    לפרנסתה  קבלה על עצמה את ההוראה בבית ספר פרטי  מה  ששמר על חיוניותה, היתה אהובה ביותר על הילדים ואף שמה  נכנס כערך במילון הצרפתי, כמו"כ  במאפיה  הקטנה   בפינת  הרחוב בשכונתה  הכינו קינוח על שמה וקראו לו "עוגת טייפר"

   על קברה מתנוסס פסל קטן עם שושנה  שפיסלו תלמידיה וחבריה מהאקול אלזסיין, על השלט נכתב "המאסטר שלנו"