זה לא סוד שכבר שנים קיים חוסר אמון בין נפגעות עבירות מין למערכת אכיפת החוק.

זה בגלל שההליך המשפטי הוא קשה, וכרוך בהתמודדות עם מעשה הפגיעה (ולפעמים אף עם התוקף בעצמו).

וכן הוא כולל גם אבחונים ,בדיקות ,שחזור פרטים ,ועוד (הכל כשי שהצדק ייעשה ולא רק ייראה).

בפועל זה לא כך והנה הנתונים התומכים בכך?

                        פירוט הנתונים

הנתונים מראים כי מעל 80% מתיקי עבירות מין נסגרים ללא הגשת כתב אישום נגד המעורבים בעניין ,ב-70% מהתקים יש מחסור בראיות העוזרות להוביל להרשעה.

יותר מ-60% מהתיקים נסגרים בהסדרי טיעון ,ופחות מ-20% מהתיקים מסתיימים בזיכוי.

העונש הממוצע על עברייני מין הוא בין 9-7 חודשים בכלא מבלי שהוא עובר שיקום לאחר שהוא משתחרר ממאסר.

עם נתונים כאלו לא פלא שפחות מ-10% מנפגעות עבירות המין טורחות להגיש תביעה נגד מי שתקף אותן.

עושה רושם שבשנים האחרונות משתנה השיח סביב עבירות מין כאשר נפגעי ונפגעות עבירות אלו נחשפים לעיני המצלמה (עם בפנים גלויות,ועם בהצללה) וכן הם עושים שירות טוב ליתר האנשים שהעדיפו לשתוק ולא להגיב לאירועים הקשים.

ברגע שמערכת אכיפת החוק לא נותנת עונשים ראויים לעבירות מין קשות ,המסר שעובר לציבור הוא בעייתי, לפיו הפשע משתלם ,כדי לשנות קו חשיבה זו צריך למצוא פתרון שימנע מאנשים לבצע עבירות מין (זה מתחיל בחינוך, ונמשך בענישה ושיקום של הפוגעים )אך גם של הנפגעות מעבירות אלו.