מס' צפיות - 274
דירוג ממוצע -
"אני יהודי, משורר רוסי ומסאי אמריקאי" כך הגדיר עצמו יוסיף ברודסקי מחבר "חותם מים
בעקבות ספרו "חותם מים" של יוסיף ברודסקי חתן פרס נובל לשנת 1987.
מאת: מובי דיק 01/12/21 (12:45)

   בגיל 35 אחרי שרוסיה הקיאה  את  ברודסקי מקירבה, אחרי שנכלא פעמיים בבתי סוהר ידועים לשמצה, אושפז בכפיה בבתי חולים פסיכאטריים, ב-1964 נגזרו עליו   5 שנים  להישלח לסיביר, הוא משוחרר בלחץ השתדלות של אנשי רוח מהעולם, הוא משוחרר ומגיע לארה"ב דרך ישראל .

   בגיל   35 ברודסקי מגיע  לוונציה וזו הופכת להיות "הפלגש" שלו. הספר "חותם מים" ממעיט במספר דפיו וכל פרק ממנו מתאר ומפרק את  העיר לנושאים  שלא תמיד הם קולטים ושואבים את תשומת לב התייר הממוצע. התיאורים הינם   התרשמות אישית  של הסופר שתוך כדי  אסוסיאציות הוא מאזכר  שמות של ציירים, סופרים, משוררים, מה שמוסיף נופך לא רק ספרותי אלא  פואטי שירתי.

    לדוגמא: הבוטיקים שהם מטרה בפני עצמה לשלל  התיירים הגודשים כל סימטא   וכיכר. :פרוות נחטפות כאן, משי, פשתן,עור קטיפתי. כל האריגים למיניהם "כאשר כל הברנשים האלה חוזרים הביתה הם בוהים בכל  זה ונדהמים למראה הקניות שעשו. תצטרך  להניח להם לדהות ולנבול בארונות הבגדים שלך"  "אני " מוסיף ברודסקי " קניתי שני מעילי גשם, אחד בצבע ירוק חרדל והשני בגוון חאקי. סופם שהכתירו את כתפיו של הטוב ברקדני העולם, מיכאיל בארשניקוב".

   תיאור העיר בזמן ארוחת בוקר ""העיר מסגלת לה  מראה חרסינה עם כל כיפות האבץ שלה. דומות לקומקומים או לספלים

הפוכים עם צדודיתם  הנטויה של מגדלי  הפעמונים המקרקשים ככפיות נטושות".

    ואם עיני התייר  חולפות  דרך נסיעת  הוואפורטו לאורך התעלה על חזיתות הבתים, הרי ברודסקי יודע לנתח את צורת הבניה,

להבדיל בין קישוט זה או אחר : את השיש ועורקיו מעשי תשבץ, הכותרות, הכרכובים, התבליטים המגולפים, הגומחות, המלאכים, הכרובים, הקריאטיבות, הגמלונים, מרפסות עם שוקיהן השופעים, החלונות שהם גותיים וגם  מאורים.

  והעיר העולה מהספרות או  מהחורף (עונה   מועדפת על ברודסקי להיות בוונציה) : העיר אריסטוקרטית, אפלולית, קרה  מוארת עם   צלילי רקע של ויוואלדי, כרוביני, עננים  כגופי נשים  עטויות קפלים של  טיציאן, טייפולי, בליני.

   הארכיטקטורה אינה היחידה המפעימה את   נפשו, המים הם לדעתו השתקפות רוח האלוהים המרחפת עליהם. הרגש שהוא רוחש למים, לקפליהם ,לקמטיהם לאדוויהם, לאפרוריותם, משקפים את  דיוקנו של הזמן "איני תר בעיני לראות בת-ים  עירומה שטה על צדפה. אני  תר אחר ענן  או נזר של גל שישתבר  אל החוף בחצות הלילה, אני מאריך להתבונן בתבניות התחרה שהוא מניח על החוף בעדנה ותודה".

   ברודסקי  לא שוכח לגעת בטופוגרפיה של  העיר, ברחובות שהם צרים ועקלקלים  כמו צלופחים. " לא משנה  לאן שמת פניך בצאתך מהבית, בלי ספק תאבד   את הכיוון  דרך הסימטאות המשתבללות לאורכן במבואים המפתים אותך ללכת בנתיבים   עד

סופם החמקמק  שמשתבר בדרך כלל אל  המים".

    ברודצקי אף מגלה לנו דברים על אבק. בהיותו מוזמן לאחר הארמונות של איזה  נצר המי יודע כמה   שנעשה בעליו של הפלאצו   לאחרונה, הוא עובר בחדרים המסודרים אחד אחר השני "נשארתי מאחור ובכל היה המון אבק. השולחנות של  שיש תצריף, זוטות הפסלונים  והפרוטומות שהאבק הדגיש בהם תווים, קפלים, מעטה האבק היה  עבה ומוצק טעון מין סופיות כאילו לא יוכל עוד  אבק להתווסף עליו.  כל משטח נכסף  אל האבק שהוא בשרו של  הזמן.

    כמובן שלא נפקד בספר  האיזכור של הנובלה  "מוות בוונציה" של תומאס  מאן. גם הספר  וגם הסרט לא  היו  לטעמו של ברודסקי ובכל זאת תמונת הפתיחה בה  השחקן דירק בוגארד יושב בכסא נוח על סיפונה של אונית קיטור מעורר  בברודסקי צער שאינו  שכיב מרע. ואז הוא נשבע  שאם יום אחד   הוא ייצא  מתחומו     היום  יומי  "אגיע לוונציה, אשכר חדר בקומת  הקרקע של איזה פלאצו כך שהגלים שמקימים הסירות בעוברן יתרססו  על חלוני. וכאשר יגמר הכסף,לא אעלה על רכבת  אלא אקנה אקדח  בראונינג  קטן ואפצפץ את  מוחי בו במקום היות שנבצר ממני למות בוונציה בדרך הטבע".

   אכן ברודסקי לא זכה למות בדרך הטבע בעיר האהובה עליו, אבל הוא נקבר בבית הקברות באי "סאן מיקלה" בוונציה ליד הנפשות החשובות  שהיו בחייהן קשורות לעיר כאיגור   ואשתו וורה סטרוינסקי, סרגיי דיאגילב, עזרא פאונד.

   המתרגמת  הנפלאה של  "חותם מים"  לאה דובב  מוסיפה לנו התרשמות מביקורה  בבית הקברות הזה. בניגוד למצבותיהם , זו של ברודסקי מכוסה במתנות של  קוראי "חותם מים" ספרוני שירה, מכתבים, צילומים או נרות נשמה וחלוקי אבן.

לסיכום  אחרית דבר שלה, היא  מזכירה  נדבך חשוב לגבי וונציה, דרך כמה שורות מהספר "ערים הסמויות מן  העין"  של  איטאלו  קאלווינו. הנוסע הווניצאני מארקו פולו מספר לקובלאי חאן  על ערים שראה בדרכו, ערים דמיוניות. וזאת כששניהם מפליגים מול העיר קואינסאי, העיר האחרונה ברצף כיבושיו של החאן הגדול.  קובלאי מתפאר בעירו על גשריה ומרפסותיה "האם נזדמנה לך עיר דומה לזו "שואל   את אורחו  "לא מלכי " עונה מארקו, ואז המלך אומר "נותרת אחת שעליה לא  דברת אף

פעם". "כן וונציה" עונה   לו  "כלום האמנת שדיברתי על  איזה  דבר אחר כל העת ? בכל פעם שאני  מתאר איזו עיר אני אומר משהו על  וונציה".

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר