על עטיפת הספר מכונית ענתיקה  שעל   גלגלה הענק נשענת  בחורה ספק בחור בתספורת נערית והכלב  פלוק  ניצב על שתי רגליו.

   אנמארי נולדה ב-1908 בציריך, סופרת,עיתונאית וצלמת , זה ספר הביכורים שלה  בו היא מתארת  חבורת צעירים בגילאי  17-25, פסיפס של דיוקנות:  ברנהרד, גרט, אינס,שארל, ז'ראלד,כריסטינה ,וליאון.

   למעשה  ספר זה  הוא ראי של חייה היא, חיים סוערים בברלין  ארה"ב אירופה  ואסיה. התקופה היא  שלהי  רפובליקת וייאמר.

היא היתה בעלת יופי אנדרוגיני שמשך  אליה גברים  וגם נשים.

   יש לה תיאורי נוף מוצלחים, כמו"כ  משרטטת  את  הטיפוסים המתוארים, כשבראש וראשונה  הוא ברנהרד המכונה בפי כולם "ברכן" שהוא למעשה הציר עליו סובבים השאר. לומר נגינה  עלי פסנתר, ורוצה לעבור לפריז לשהות תחת חסותו של המורה  האהוב שלו  לפסנתר. גרט אוהב לצייר את ראשו  של  ברכן ומשמיע לעברו הערות קטנות המביאות את ברכן לכדי מבוכה, ובאחד המקרים   מנשק  גרט  אותו על שפתיו.  לאט לאט אנחנו מודעים  לשאר  החבורה, הדו-שיחים  בינם מסתכמים, מי אוהב את מי

למי יש מספיק כסף כדי לשכור לעצמו חדר, מי עוזב את ברלין לפריז וזה   למרות רוחם של בני המשפחה.  נראה כי  הם לא סגורים על נטיתם המינית.

    הבוגרים בחבורה ז'ראלד-רופא וליאון צייר משמשים  כעין  אוטוריטה שמכוונת דוחה או מקרבת    נער זה או  אחר.

ז'ארלד מגיב לדבריו  של ברנהרד "למה אתם הצעירים  חוששים תמיד שלא יתיחסו אליכם   ברצינות". גרט למשל מאוהב בצייר לאון עד תסכול "אנחנו הצעירים פגיעים הרבה יותר מפני שאנחנו פתוחים יותר. חיינו הם סימן שאלה אחד גדול. אנחנו שואבים את חיינו מרגשי הנפש שלנו".  במהלך האין התרחשות, מפוזרים בשפע  רגשות של יחסי אהבה בין גברים  צעירים, נשים   צעירות או אהבה משולשת.

    כל אלה נובעים   מרגשותיה והתנהגותה של  הסופרת  המועתקים  על  הדמויות שהיא יוצרת. היא כמו ברכן   שאביו כועס עליו  שאינו מנצל את הקשרים   הטובים  המשפחתיים ובוחר באופן  עצמאי את חבריו ומפלס דרכו  בכוחות עצמו. כך גם  אנמארי.

   היא עצמה נדבקת לבתו ולבנו של  תומאס מאן, מתהדרת  בקרבתם, כותבת מכתבי אהבה לוהטים לאריקה  ומגיעה  לידי

מצבים נפשיים לא פשוטים. 

   הספר יצא  בהוצאת ספרים נחשבת "אמלתיאה" בשנת 1931,הביקורות משבחות ומהללות והיא ממתינה בחשש לבקורת

ב"נויה צירכר צייטונג", ואכן  העורך הראשי אדוארד קורודי מציג  את הביקורת כדיון בין שני צדדים. כך הוא יכול להעמיד את החיובי  מול השלילי בהתרשמויות המנוגדות שלו.  "יפה באופן שקוף, מקסים באופן שטחי. מעוצב בהרבה חוש מידה וחן   אך נטול תוכן". 

   ומה באמת   קורה עם הנפשות הפועלות  במשך השנים. את הפתרון לכך משלימה המחברת בתחבולה ספרותית.   לפי הניתוח של  מיכאל טטברג מבקר ספרות וקולנוע גרמני  ב"אחרית דבר" : "הקוראים באמת סקרנים לדעת איך החיים יעצבו אותם. 

מה שידוע הוא שהבוהמה של שנות העשרים הציפו את הצעירים סקרנות ורעב לחויות התמכרות והתנסות חסרת רסן עד מיצוי הנאות אסורות ביניהם סמים וליברטיניזם (הגורסת שלאדם  זכות  קנין על גופו ורכושו).

   אנאמרי עצמה  נלחמה שנים בהתקפי  הדיכאון  שלה בעזרת הסם המשכר. היא מרגישה גלמודה למרות  החברים הטובים ונשארה לבדה עם  כמיהה לאהבה. לאחר כמה התמוטטיות כותב קלאוס מאן (בנו של תואמס מאן) ביומנו מ-41-1940

"כתובנת  המשוגעים, הוורידים החתוכים, האמבולנס, המוסד הסגור, הבריחה, ההתפרעויות, כך מסתיימות  הדרמות העדינות

בתקופה האכזרית הזאת" 

  וכשהוא מזכיר תקופה אכזרית למעשה  בכל הספר אין  שום איזכור מה קורה בגרמניה  בשלטון הרייך   השלישי (פרט  לפעם   אחת שהשם היטלר מוזכר).  כן  משונה לחשוב על כך, והרי החוג של ברנהרד  כולם צעירים  החיים באותן שנים איומות וכאן

יכלה  הסופרת  לתת את הפיניש הבלתי נמנע, האם  הם נסחפו ברגשות לאומיים ומילאו את חייהם בהערצה  להיטלר,

האם המצב הפוליטי  שהיה  מילא אותם תוכן, על כך אין לנו  סימן, השאלה האם החסר הזה  מוריד מהערך הספרותי.