שלוש שנים  עמלה יערה קידר מעצבת התערוכה   "הנשף" עם עשרות אמנים יוצרים על המוצגים  בעלי הדמיון האין סופיים. ראינו את חללי המוזיאון מחולקים לפי  צבע,חומרים,תאריכים כרונולוגיים והסך הכל מדגיש את הכוחות המקומיים שיש  לנו,תוצרת כחול-לבן.

   "הנשף"  בהחלט יכול למלא את הערגה שלנו ל"בורחנות" אסקפיזים,לברוח מהמציאות  של היום.קידר התחילה  לחשוב ולעבוד על  התערוכה לפני הקורונה, אבל התערוכה  יכולה בהחלט לשמש  אותנו   כאי של  בריחה,לדמיין שאנו מטפסים במדרגות "המטרופולין" בניו יורק, או יושבים   בשורה הראשונה  לרגלי הבמה הארוכה  עליה צועדות הדוגמניות מבתי האופנה  של פריז.

    הגלריה התחתונה בוהקת בלבן. ברקע מסכים כגדרות מחוררים מגבס לבן  כשבראשם חצאי רוזטות כשלפניהם  מניאקנים (בובות חלונות ראווה) מסודרים לפי סדר כרונולוגי גם הם לבושים   בלבן. 

   האחראי על התלבושות ההיסטוריות הוא מוני מדניק כשויקטור ויוי בלאיש על העיצוב האמנותי ופיסול התצוגה.  

    הנשפים החלו בימי הביניים והגיעו לשיאם בוורסאי במאה ה-18. באופנה כמו באופנה ההעתק,השפעה, והחיקוי ניראים  כאן

לדורותיהם. הצבע הלבן   שולט וכובש את מקומו אחרי  התקופה הצבעונית  וזה בעקבות  החיקוי  של שמלת החתונה הלבנה של המלכה ויקטוריה  עם  הנסיך אלברט ב-1840.  מעתה  הלבן יקבל את  הגושפנקה, כלות בלבן.

    אלא שמדניק מגלה לנו  לא רק את הדגמים  עצמם ,גם מה שיש מאחוריהם הנסתרים מהעין :הקונסטרוקציות,המחוכים, קרינולינות מתקפלות וניידות. אלה יעצבו את הצללית הנשית  שתשנה את  פניה כל  כמה שנים. רוב השמלות שבתצוגה הן  בסגנון  רוב-א-לה- מאדאם דה-פומפדור. גם הגברים לא מקופחים, הם   בחליפות שלושה חלקים רקומים בחרוזים  על בדי משי.

     החל מ-1805 שולט סגנון האמפיר צרפתי המייצר את "צללית הנסיכה" שקרנולינת הכלוב  שמתחתיה אשמה בכך. אלמנטים רבים מאותה תקופה יגלשו לתחילת המאה ה-20, כך גם "צללית היונה"  ב-1902  בו  המחוך דוחף קדימה את החזה ואת הישבן וכך מתקבלת צורת האות  S. המונו-בוזום (חד שד) מתקבל כשהמחוך מאחד את החזה  לחטיבה אחת.

   ב-1950-60 החזיות יוצאות לחזית והן  מכונות "חזית הקליעים"  או "חזית הטורפדו" בהן מתפארות מרלין מונרו לנה טרנר ומדונה. השמלות עצמן מפוארות כפי שהכרנו אותן בסרטים תקופתיים ובחוברות האופנה, עשויות ממטרים  רבים  של בד,מלמלות,תחרות,אבני חן,שרוולים תפוחים .

      שתי פינות  האולם  קושטו בנדנדות עליהן יושבות  הנשים הקוקטיות נעות לאיטן ,מושיטות רגל  חשופה  שבסופה נעל רקומה. פרט זה משלים את התמונה הרומנטית בציורי התקופה ובסרטים  א-לה- הוליווד. הנדנדות עשויות מעץ בוק, וחבלי  המתיחה  עטופים  בפרחים מכותנה גולמית בסריגת קרושה שנרקמו ע"י נשים בדואיות. השמלות של המתנדנדות נתפרו ע"י

לי גרבנאו ומאיה נווה תואמות את השנים  1883-1887.  כשאנו מתקדמים בסדר הכרונולוגי יש לנו את  שמלות עידן  הג'אז הבולטות במראה הנערי א-לה-גרסון בהשראת אר-דקו  1926-29.

    עם השנים תחלופנה גם    האופנות  שמלחמות ואסונות משאירים עליהם את  חותמם. למשל  שנות השפל של  ארצות הברית 

שהרעיד את  העולם. המחוכים נזרקים לבוידם, השיער מתקצר, הבדים הופכים  להיות מבריקים מתאימים  עצמם לצילומי שחור-לבן. הקוים מתארכים הצלליות צמודות לגוף ולעיתים אף נלבשות ללא הלבשה  תחתונה,  ומצד שני חצאיות מתרחבות עתירות בכיווצים מזוהים עם  הסרטים ההוליוודים .   "העולם שייך  לצעירים " אימרה  המנבאת את עצמה מגיעה  לשנות

 1980-85 בהם נשפי הפרומנאדה של התיכוניסטיים בהשראת הסרטים "בת 16 הייתי" "יפה בוורוד".

    סוגרת את  אופנת  החתונות והנשפים בגלריה התחתונה  עבודתה של עידית ברק הבולטת מתוך חדר חשוך כשהשמלה מוארת  במאות מטרים של סיבים  אופטיים הכותרת "להקפיא את הרגע החולף"  יכולה גם להעיד לגבי  האופנות שמתחלפות חדשות לבקרים.

  כשנעפיל לעבר הגלריות העליונות אנחנו סובבים במסדרונות שמכתיב לנו   צורת המוזיאון. בארונות זכוכית אנחנו מתוודעים לעבודתו של  אסף ריב ההולך בעקבות נעל הזכוכית של סינדרלה. תוך  כדי שאנו מכירים סוגי  נעלי עבר העשויים  בתלת מימד שקופים -זכוכיתיים, 

נעלי שופין,וונציה המאה ה-16 בהם נעלי הגברים התנשאו  על עקבים  של 55 ס"מ,כדי לחלוף על   הביוב שזרם  ברחובות.

קבאקייב (קבקבים) מסוריה שהיו פופולרים בקרב נשות האימפריה העותומנית במאה ה-16. 

נעלי רכיבה לגבר מפרס המאה ה-17

נעלי  לוטוס מסין המאה ה-9

נעלי סטילטו איטליה אמצע המאה ה-20.

   עכשיו הגיעה  שעתם של  הכובעים,אביזר  שנשף לא יכול בלעדיהם,הולכים יד ביד עם תכשיטים,כפפות ארוכות,שמשיות ועוד פרט שהיה חסר בתערוכה לדעתי. פנקס  קטן ענוד   על יד  הגברת שהגיעה  לנשף המחולות,כדי שהמחזרים יכתבו ויזמינו את הריקוד הבא. וכך גם נולד המושג "פרח קיר"  אלה  הנשים   שישבו קרוב לקיר ומחכות  להזמנה גברית לחולל יחד איתם.

   "הקינוחים והכובען המטורף" קבלו חדר  משלהם. הקונדיטור הצרפתי  מיירי אנטואן קארם בתחילת המאה ה-19 הכריז

על ענף הקינוחים כענף השייך לארכיטקטורה. לפיכך  אלון שבו יצר מגדלים של  קינוחים וורודים מסוכר ומלט ונפגש לחגיגה  סכרינית עם הכובען מאור צבר. זה הפליג בדמיונו ליצור כובעים הכי מטורפים   ששמותיהם   הומוריסטיים : "הפרוסה שנשכחה"

"אופס, נשפך לי הפאי" "קטן וממזרי" "שערות סבתא" כולם עשויים  מבד לבד  החוברים לאבני  סברובסקי.

    בעודי  עולה לגלריה העליונה חשבתי שהשארתי מאחור את המוסיקה המרגיזה  שחוברה  במיוחד לתערוכה..הקצב  לא  הזכיר

במאום   שכאן מדובר בנשף, כי מה  היה יכול להיות רע אם היינו שומעים   את האב והבן שטראוס או פרנץ לאהר בוולסים,

מינואטים או גליארד.

    החלל הגדול היה מחולק ל-3 קבוצות  צבעים :לבן שחור ואדום    ואי פה ושם    גם   התגנבו צבעים  אחרים. טובי  יוצרי האופנה  כחול-לבן גם כאלה שעובדים בחו"ל  התקבצו להעשיר את התערוכה  בטכניקות, בדים עשירים  ואבני חן.

   במרכז מתחת לשנדלייר העשוי מקולבי בגדים   לבנים אשה וגבר  בפוזת מחול כשהם לבושים בבד מודפס קלאסי"טואל-דה-ז'ואי ", מיצג את התקופה הקוליאניסטית במאה ה-18.זוהי טכניקה המושאלת מציורי  החרסינה לבדי הטקסטיל. שם  היצירה "אם תרצי  זו  אגדה" שחברו לה ליהי הוד בשיתוף מאיירת.

    כאן  הקוטר הישראלי חוגג. קטיה רומנצוב מציגה  ,שמלת התגוננות" כחולה שכולה  מילוי אקרילין נפוח כעין שמיכת פוך.

גל שנפלד שמלת תכשיט בהשראת ברזיל ומרוקו כולה רשת של אבני טורקיז  וזכוכית  שקופה.

עדי קרני "אנסמבל"  בד תכלת משופע בכיווצי שרוולים כשהחלק התחתון עשוי  טול  שקוף.

ירון מינקובסקי "שמלה חד פעמית" מניר טואלט מכווצץ  ניגוד בין אירוע החתונה  לתהליך ארוך המחכה לזוג. עוד שמלה משלו  היא "דנה  פלמנקו" לפי הזמנתה של   דנה אינטרנשיונל.

קארין וסיליוק "שמלת פפיון"  השולט כמעט כולו על רוב הבגד  הוא פפיון ענק. 

גליה להב- שמלת נשף  ע"ש לוסי בול משנת 2018,קומיקאית הוליוודית אשה חזקה המתוארת  ע"י גליה בשמלת  טול וורודה   בשילוב מתכת נוקשה פיאטיים וחרוזים.   עוד יצירה משלה "נורמה ג'ין"  בטול צהוב וירוק.

אלון ליבנה מציג  כמה  שמלות,אחת מהן   "שמלת נשף קייטי"  בהזמנה של  הזמרת פרי קייטי.

שי שלום  שלף מאוסף  המטבעות  של אביו 15 אלף  מצלצלים של אגורה  וחיבר אותם לשמלה כסופה.

   בקבוצה השחורה יש כמה עבודות  שהשטריימל  העשוי  מפרוות אמיתיות הנהוג  בעדה החרדית  השפיע על   עבודתם והם כמובן הגזימו במידותיהם. טל מדינה ב"חתונה  היהודית שלי" יצר דמות אחת בשטריימל לבן והשניה  בשטריימל שחור עם  כיסוי

פנים   בטול  שחור. 

ויוי בלאיש מיוצג ע"י "נשיקות אשת העכביש" כשהקורים   השחורים מצוירים   ביד חופשית על סיליקון  היושב על רשת בלתי

ניראית.

    כשאנו סוקרים את השפע שמוזיאון העיצוב הנגיש לנו עולה השאלה והתהיה האם  מה שראינו וחווינו ישאר להבא מונצח בדפי  ירחוני  אופנה, בקטעי עתונות או בסרטים, יישמר  כחומר היסטורי  לאוצרות  תערוכה של העתיד  לבוא   וגם אז בצוק העיתים

  ישמש  אותנו  וייהפך לחדרי  בריחה.