טובי האמנים הצעירים שחיו בארץ ישראל  בתחילת המאה ה-20 כמו זאב רבן,אהרון פריבר,דוד פולוס,משה  שטרנשוס, דב פייגין ועוד, כולם  למדו  ב"בצלאל" ויצאו  עם ברכת הדרך של  בוריס ש"ץ  לבירות אירופה  וינה ברלין ופריז לקנות  דעה ולהכיר  את העולם האמנותי.ביניהם  היתה בתיה לישנסקי - אשה- פסלת.

   בתיה נולדה ב-1900 ברוסיה ומגיעה  לירושלים  עם אמה ואחיותיה. מסיימת מחזור ראשון של הגימנסיה העברית, מצטרפת

לגדוד העבודה ונמצאת בדילמה קשה עם עצמה. חבריה לקיבוץ עוסקים בחקלאות והיא  ראשה באמנות. לומדת ב"בצלאל" בי"ס

היחיד והראשון בארץ  למקצועות האמנות, ובראשו פרופ' בוריס ש"ץ  המשליט את התיאוריות האמנותיות שלו על תלמידיו.

   את המוכשרים ביניהם  הוא מפנה לבירות אירופה, שם ישהו תחת עיניו והשגחתו האבאית של  חיים נחמן ביאליק ויקבלו הכשרה מידיהם של הציירים והפסלים  כמו לזר קרסטין, פרנץ ברוויג והרמן שטרוק. כמו"כ מצייד אותם באזהרה "אל תלכו שולל אחרי האמנות החדשה, האקספרסיוניסטית, דבקו במה שלמדתם כאן, בחומרית וברוח הארץ   הישראלית".

   בתיה יוצאת  לרומא  ב- 1920 לומדת באקדמיה לאמנויות, ב-1925 היא  מגיעה  לברלין   ומשם לתחנה החשובה ביותר,פריז,  הבירה הנוצצת הקורצת לכל אמן.   היא מכושפת מעבודותיו של אוגוסט רודן  , יוצרת ברוחו  מינאטורות מעץ ומארד והשפעתו תלווה אותה כל חייה.  

    ב-1928 ישראל שוחט,מנהיג  ומקים את ארגון "בר גיורא" מעביר "קול קורא" לפסלים להקמת אנדרטה   בכפר גלעדי, יד לטרומפלדור וחבריו שנהרגו בתל חי מפורעים ערבים. בין המתחרים היו בתיה לישנסקי,חנה  ארלוב  ובוריס  ש"ץ. מי שמקבל את  העבודה  הוא  אברם מלינקוב  שיוצר את האנדרטה "האריה השואג" שיהפוך לסמל ולדוגמא לשאר העבודות באבן שיווצרו בשנים הבאות.

   אחרי מלחמת העולם הראשונה כשמתחיל  באירופה גל אופנתי של הקמת אנדרטאות לזכר החייל האלמוני, בארץ  מעדיפים להנציח את הבנים הנופלים.

   הזדמנות  לפסל אנדרטה  חשובה  לא פחות  משל מלינקוב, מגיעה לבתיה עם הקמת יד על קברו של  אפרים ציז'יק "אנדרטת  עבודה והגנה" שהוקמה 1937 בחולדה. האבן שנחצב  באזור בית  צפפה ששקלה  40 טונות היתה צריכה  להיות מנוסרת לשני חלקים בגלל  בעיות בתחבורה. הפסל מציב  שלוש דמויות : 2 גברים  ועלמה אחת, בעוד הגבר מגן על  הנערה, השני  פורש עליהם    יד ככנף גדולה  ובידו שניה   הוא מחזיק ברימון. הפסל  עשוי אבן אופינית לארצנו והסגנון מושפע מפיסול אשורי-מסופוטמי.

    האנדרטה  הבאה שלה תיווצר ב-1953 בכפר יהושע, והיא שונה  ובעלת פנים אחרות : קבוצה גדולה  של לוחמים השואטים קדימה ממוקדי מבט כצומחים מתוך  גוש האבן . פסל המזכיר בתת תודעה את עבודתו של רודן "אנשי קאלה" אלה כנועים  ואלה  של  בתיה גיבורים ההודפים את הפורעים.

   לאחרונה תבליט נחושת של בתיה  בשם "מגש הכסף" לפי שירו של נתן אלתרמן , שהיה מוסתר בגן הכוזרי בבית הנשיא  יצחק בן צבי בירושלים, שופץ והתגלה במלוא הדרו. גובהו 1.45  ורוחבו  2 מטר.  כאן בתבליט  9 דמויות נערה ונער הפוסעים  מתוך ים  השיבולים, ביניהם עלי בנם של  ינאית ויצחק בן צבי שנפל בשדות קיבוץ בית קשת.

    אכן משפחה מפוארת יצרה ופיסלה בתיה לישנסקי למרות שהיא עצמה היתה ערירית ללא ילדים, אבל  הציירת אנה נוימן היתה בת זוגתה לחיים, שוב אקט יוצא דופן וראשוני לדמות חשובה כל כך בתולדות ארץ ישראל  החלוצית והאמנותית.