מס' צפיות - 180
דירוג ממוצע -
",רוצה להיות אדם שלם,אבל בפנים אני מרגישה שמנה".
במסגרת התוכנית "סליחה על השאלה" על המשקל - שמנים
מאת: מובי דיק 17/05/21 (19:52)

   התוכנית הזו שהגיעה אלינו  לפי פורמט  אוסטרלי, מגדירה  עצמה כתוכנית מציאות ישראלית.  הזרקור מופנה כל פעם  לקבוצה מגדרית כגוןן: קשישים, אוטמסטים, ילדים שחיים  בפנימיה, חולי  נפש, חולי  סרטן למיניהם.. הפעם   המוקד  הוא - שמנים.

    הגילאים המיוצגים בתוכנית זו נעו בין 28-45, המחט על המשקל   מסמנת  בין 140-190 ק"ג. 

   השאלות שנשאלו נשלפו מתוך מאגר כרטיסיות לא חידשו והתאימו לשאלות שהמגזר הזה  רגיל לו: כמה אתה שוקל, איזה דיאטות  ניסית או עשית, איזה פעילויות אינך יכול לעשות, האם  שמנים נמשכים לשמנות וההיפך, היית רוצה להיות רזה? ועוד כיוצא באלה.

     בין הנשאלים :דניאל,נעמה,לירון,ענבל,איזבל,הגר. עצם הופעתם ללא מסכה  והשחרה  הוא הישג  הן   מהמפיקה גלית כהן  ן-5 עורכים שונים  וכמובן מהתעוזה של   המרואינים  עצמם.

   השאלה  הראשונה היתה כמובן מה המשקל שלך, לגבי חברות  המציעות דיאטות נשמעו כאן כל  סוגי הדיאטות, החל משומרי משקל,עד מרזי מורית וחלי ממן.

   

  האם אתם עושים סלפי לעצמכם, האם אתם מסתכלים במראה לעיתים קרובות. לנשים שבקבוצה היה קשה יותר  להודות לגבי ההסתכלות שלהם במראה "אני בוהה כל היום, לוקח לי המון זמן לראות את גופי  מהחזה למטה. היום אני  מכירה  כל חלק  ממנו, לא רוצה להתכחש  לעצמי".   "כשכואבת לי האוזן לא רוצה לשמוע מהרופא שמחבר את הכאב  למשמנים שלי. לגבי הבריאות אני  לא פוחדת להיות שמנה,כל השנים הייתי כזאת, אבל לא רוצה למות".  "אמא שלי מתה ולא יכולים היו להוציא אותה מהדירה  בגלל  הכובד, היינו נאלצים  לעטוף אותה בסדין  וכך לגרור את גופתה  במורד המדרגות. לכן כל כך קשה לי

לראות עצמי שאולי כך ינהגו גם בי במותי".

   "יש אנשים ברחוב  שיש להם החוצפה להתערב בחיים שלי. אשה אחת בקניון צעקה עלי למה את עושה זאת לעצמך".

   בקשר למראה החיצוני  יש מי שמסתיר את הרגשותיו ויש מי שמסווה אותם ,בעיקר הנשים, בבגדים  רפים שאינם חושפים חלקי

גוף או גברים שמעדיפים בגדים בצבע  שחור.

    יחסי אישות,מפגשים עם המין השני,מעלים נקודות מאוד כאובות כמו הסתרת והקטנת האישיות שלהם עצמם "מי שמתחיל אתי יודע מה אני ובבוקר אני מתנצלת על הבושה".  "אני בעצמי מפלה  שמנים אחרים. אני יודעת כי בחור שמכבד את  עצמו לא   ילך   עם בחורה כמוני. מקסימום יגיד שאני  מלאה  לא שמנה. מישהו מדהים שהיה אתי , היה נוהג אחרת כשהיינו אחד על אחת, אבל ברחוב הוא נמנע מלקחת את ידי,או להראות  שיש לו  קירבה אלי. בזמנו   הרגשתי אסירת תודה על שהוא  עשה בי כל מה שרצה.    עכשיו, זהו, החלטתי, לא עוד ".

   הדברים שאמרה אחת מהמרואינות היו  נוגעים ללב במיוחד "אני מרגישה  שיש בי משהו שרוצה לפרוץ  החוצה. להיות רזה כמו שכל אחד   היה רוצה לראות אותי, זה  יהיה כאילו  ללכת  נגד עצמי. השומן מגדיר אותי, בפנים אני שמנה אבל אוהבת  את עצמי מאוד מאוד  באמת מאוד. אני רוצה להיות אדם שלם. בביה"ס הייתי בורחת לספריה  כי שם אף  אחד לא   היה. אז גיליתי את הספרים והתחלתי לכתוב. היום אף אחד לא יודע שאני כותבת שירים למגירה".

   לדעתי השאלה החשובה לא נשאלה: מה גרם להם להגיע למשקל  הזוי כזה. אמנם כמה אחדים ירדו "למרתף קיבתם ונשמתם", אבל אף אחד  לא נגע  בסיבה וזו  נשארה עלומה.

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר