מס' צפיות - 462
דירוג ממוצע -
7 גברים 4 נשים,12 מפגשים ועיתונאי אחד שמן עם לב ענק
על זוגיות,דייטים ואנשים על הרצף האוטיסטי
מאת: מובי דיק 26/03/21 (11:53)

      סדנה יוצאת דופן לצעירים יוצאי דופן,עם  מנהל הסדנה אדר פילו, כשמלווים  אותם  צוות צלמים ורוני קובן ,עיתונאי מערוץ 11   בטלויזיה.    המשתתפים צעירים בגילאי 27 עד 40, הנמצאים על רצף  האוטיזים, נפגשים  כשהמטרה  להוליך אותם  בצעדים   מדודים  לקראת  דייטים והכנה לזוגיות.

   כאן הם מקבלים  הבנה ומבט  היורד  אל נפשם,החששות, שפת הגוף, והתקווה להיות בקשר עם  בני המין השני.

   אדר ועוד מדריכה  נותנים להם כלים איך להתמודד עם  הסטיגמה  המחתימה אותם כאוטיסטים, לעזור להם לפתח קודים חברתיים, לפתוח צוהר דרך  הסדנה כדי להבין את הקושי בעולם  שבהם הם נמצאים שאין   בו חוקים  למעשה.

   השאלה הראשונה  שעוברת בין הנמצאים היא :מה החששות שלכם ?  עדי בן  27,אריאל מירושלים, רעות בת 35 מירושלים,בני בן  35,טליה אף היא מירושלים.   כולם מתבטאים בצורה מושכלת,ענינית : החשש שלנו  שאנחנו נשאר באותו

מצב כמו שנכנסנו לכאן. אנחנו כל כך פגועים שקשה לנו להאמין שנהפוך לאחרים. יש לנו חששות להתחיל    להכיר  אנשים חדשים שמא יסתכלו עלינו  כעל מוזרים.

    קובן עיתונאי    העוסק בנושאים כאילו  זניחים , משתתף קבוע    ולוקח חלק פעיל  בכל אחת מתוכניותיו.  גופו  המלא,

הכבד, ראשו עטור שערות   שחוורות, בעל  קול נעים ,עיניו   רכות, מבינות, אולם ידיו   עסוקות מדי פעם  בלמשוך את  חולצתו

כדי שתכסה את  הכרס הבולטת . חופשי להתערב ולהציג שאלות ושאלה שבמיוחד נוגעת בו  אישית : קרה לכם  שצחקו עליכם  ?

לכולם ישנה אותה תשובה. בני :" המון, ביסודי בתיכון ובחטיבה רק מאוחר יותר הבנתי שזו בעיה של המציקים לא שלי "

וכשקובן שומע זאת בוארציות כאלה ואחרות מהמשתתפים, שפת הגוף שלו מעידה "כן, אני  אתכם, גם בגילי  41 אני לא שוכח את אותן תחושות שליוו אותי  בבית הספר".

   כבר בפגישה הראשונה אדר מנחה אותם : "תהיו כנים, ספרו  בלי בושה על  האוטיזים שלכם, היישרו מבט למי שיושב מולכם, אתם בני אדם, מגיע  לכם יחס שווה מהחברה". 

  וכשמתחיל  סבב בין המשתתפים  הם  מבקרים ומעירים אחד לשני  על שפת הגוף , איך לשלוט על הידיים,איך לשבת ומה לעשות עם הרגליים ובמיוחד להביט  ישר בעיניים. כך לאט לאט  הם מסגלים לעצמם ומפנימים את מה שלמדו.

   שאלה:   למי היתה  מערכת יחסים, כמה זמן היא ארכה. לא רבות האצבעות המורמות.  בני "חסרה לי  הזוגיות,אמנם היתה לי כזו במשך חצי שנה עד שההורים שלה התנגדו. אני מתגעגע לתחושת הפרפרים   כשאתה נמצא עם מישהי אהובה.".

בר "לא הייתי  אף  פעם  בקשר  עם מישהו, הפחד  שאפגע מלווה אותי כלהזמן ".    היא   בת 39 מנתניה "רוצה להקים משפחה,לעבור  תהליכים ולהפנים שאני אוטיסטית אבל מגיע לי , כי אני בן אדם ".

   זה משפט מפתח החוזר ועובר כחוט השני במפגשים האלה : מגיע לנו אנחנו  בני אדם.

    נושא חשוב שדנים בו : מתי נודע לכם שאתם אחרים, נמצאים  על הרצף, ואיך  אתם  מקבלים זאת.

   דביר בן 27 :"יצאתי לדייטים וסיפרתי  שאני  על הרצף ומיד נרתעו ממני"בר   למשל  הובחנה רק אחרי הצבא,  " זה היה קשה ולקח המון זמן עד שסוף סוף    איבחנו  את זה".   רעות : "שלחו אותי לראות בגוגל מה זה  להיות על הרצף. ראיתי ערמות של  בעיות אבל  בעיניים שלי זה אומר המון וגם מלא ביתרונות".

  קובן יוצא עם כמה מהמשתתפים לבתיהם, פוגש את  ההורים התומכים מלאי התקווה "אתה יכול לעשות את זה". בביתה של דנה העובדת  ב"פיראט האדום" קובן פוגש את אמה  :"המשפחה שלי לא מתביישת בי,הם מדגישים שאנחנו יכולים לחיות בעולם הרגיל ולא יצחקו    עלינו".

   עכשיו לקראת המבחן "על יבש" לפגוש מתנדבים "רגילים" שישוחחו איתם  פנים אל פנים בלופ מתחלף,     יוצא  קובן  עם כמה מהם לחנויות  בגדים כדי להתאים את עצמם למאורע.  אחותה של בר :"את ניראת  מושלם, הבגד הזה  מחמיא לך  כמליון דולר. את יפה,עושה רושם טוב, את בוודאי תמצאי חן".

מפגש הזה עובר בהצלחה מה עוד שהמתנדבים  מנדבים בחופשיות מחמאות למשתתפי הסדנה   ואף  כמה עצות . "מור, יש לך גומות באמת נחמדות".."הרגשתי שאתה שרמנטי,דמות כזו ישירה , אבל עליך להיישיר מבט למי שמולך".

   אדר :"הם יצטרכו למצוא בעצמם,לעשות פרסומת  בכל הזדמנות ולא להתבייש לומר: יש לך מישהי או מישהו  מתאים לי ?

והכי חשוב  ניסינו, נפלנו,קמנו  והמשכנו הלאה".

  הגיע   הזמן   לקפוץ למים הקרים, דייטים   ריאליים .   בר  נפגשת  בערב עם  אור,בן  ה-30, מסווג כאספרגר, המגיע  עם פרח בידו , "הבאתי לך מתנה" מושיט  לבר את הפרח . היא  מופתעת : "וואוו אף אחד לא נתן לי  פרח,לאבלי, אשמור אותו קרוב  ללב" אור, אומר לה,:" יצאתי עם הרבה לדייטים,אבל אף פעם לא יצאתי עם מתולתלת כמוך".

    עוד פגישה, אחרונה,  כדי לסכם  את הסדנה. אמיר :"לפני  שהגעתי לכאן לא ידעתי איך לפתוח דלת לרגשות שלי ולחששות, היום יש לי כבר את הקוד".. עדי :"פעם  הייתי גולם עכשיו אני פרפר. אני  גאה שהצלחתי לנפץ את  הסטריוטיפ של  אוטיסט על הרצף, אני בן אדם כמו כולם".

   אדר המדריך הגאה למראה  החברים   שרכש והצליחו כל כך  :,תראו איזו הרפתקאה עברנו כאן. תסתכלו בעיניים ותאמרו לעצמכם כמה שאני אוהב את הבן אדם שמולי. אני מוכן לקפוץ למים ולנסות מה שלמדתי כאן".

   ורוני קובן ? מי שיושב  ובולע בעיניו את המתרחש, מוצא עצמו לא פעם  מחבק  אחד מחברי הסדנה הנוגע  בנושא הכי כאוב

שכל אחד מהם  עבר, הניתוק,ההתעללות הפיזית והנפשית     השיימינג מצד ילדים,חברים לכיתה, שמלווה אותם עד  עצם  היותם בוגרים.   זה כנראה גם המשותף  בינם לבין  העיתונאי שמחבק אותם ומודה " תודה שהכנסתם אותי ואת המצלמות להיות חלק מכם .כך למדתי המון גם על   עצמי. ואיך אפשר  שלא להזכר במשפט של חנוך לוין  "אי אפשר לעבור את החיים

האלה  בלי חיבוק".

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר