יוצרים ושחקנים מעלים פלטפורמות אישיות בתיאטרון.
"תמונע" חיה ובועטת מאז כניסת המגפה לחיינו. הם מפציצים את הקהל היושב מול מסכי המחשב דרך סרטונים קצרים (למזלנו). יש לומר שאת הסרטונים הראשונים שיצאו סיקרתי בתחילת המגפה כמו "מטאמורפוזיס" "שכונה" "שיגרה בטיפול" "תכתבי לי מונולוג" והם לא היו העפרונות הכי מחודדים בקולקציה.
היום הכל פורח מסיורים ליליים בתיאטרון גופו, פסטיבל א-ז'אנר המכניס את המקליד לחלל התיאטרון כשהוא מועתק לסוגה תלת-מימדית. חצי ממוצא בדוי וחצי אמיתי. המפגש הראשוני הוא עם פיש, אתיופי או ניגרי (זה לא מצוין) המנקה ביום יום את התיאטרון, מגיע עם אופניו דרך הרחבה ליד התחנה המרכזית, עובר בתוך להקת יונים כשהאנימטור הופך אותו לדמות מצוירת. פיש מסביר בשפתו הוא כיצד להכנס בעזרת העכבר ללב התיאטרון.
בחרתי מתוך המכלול 5 קטעים בהם היוצרים והשחקנים מעלים פלטפורמות אישיות לעיני המתבונן.
ריקי חיות דרך כתיבתה וביומה של נאווה צוקרמן מעלה את "חדר לבן וריק" .על כסא בחלל החף מכל אוביקט כשהיא מצוידת במשקפי שמש גדולות "אתם שואלים אותי למה החלטתי להיחשף ? קבלתי מקלט לנשים מוכות כי פשוט מנסים לחסל אותי. בסך הכל אני מהשקופים.הגעתי משכבה סוציואקונומית נמוכה. אבל אתם בעלי ההון השמנתם על חשבוני. החלטתי לא לשתוק. אני מתיישבת עליכם ולפני שתחנקו אני רוצה לשמוע מכם תודה, תודה שאני נושמת ". ובאקט אחרון היא מורידה את המשקפים והעין החבולה ניראת לכל.
יניב סגל במונולוג "המהפכה וורודה" מלווה בסרטונים המחזקים את דבריו "בהפגנות בלפור יצרנו סוסים מקרטון,צוללת משני דוודי שמש מפלסיק. הגוף שלי מתמלא באלימות והרגשת דיכוי. אני מפחד שנגיע לאלימות פיזית. בד בבד באותו זמן איני חושב שאשר וורוד".
נדב בושם מציג "קורונה אישית"ב-"חדרו של הבן".בושם מגדיר עצמו כיוצר עצמאי, שמואלן וגיי."בתור זוג גייז גידלנו במשך 7 שנים ילד באומנה. היינו הראשונים שקבלנו ילד באומנה. אתה חושב שהצלת ילד,מטפח, אוהב ואז לוקחים אותו ומחזירים למקום ממנו הוא הגיע. מאז לא ראינו אותו יותר. אז מתגלה שאין לך שום זכויות "בושם מצביע על החדר המסודר והריק.
"זה החדר שלו. הקורונה חשפה דברים לא טובים. אבל אני יודע וזה מנחם אותי שהתיאטרון יחזור".
במסגרת יוצרות "ים,מציאות ולחות" עדי-לי ליברמן פותחת במונולוגים שוטפים,צפופים ,בחלק מהם היא גם לועסת כנראה,מסטיק. דירתה ממוקמת כנראה בבנין ישן שהריצוף המצויר מעיד על כך. בין לבין היא תולה כביסה, צחוקיה מתפרצים כאילו משמשים נקודה בין משפט למשפט "אני אוצרת תיאטרון,כאילו, (קורצת) מורה לאימפרוביזציה. להיות אנחנו להראות את החיים. בא לי לבכות. הקמנו לפני שנתיים את התיאטרון עם דליה שימקו ועוד שתי במאיות חמודות. נותנים להן לעבוד כי בפרינז' אינך מרויח כסף. לא מענין אף אחד שאנחנו מתגעגעים לתיאטרון. אני מחוברת מאוד לבמה. התרבות שוקעת,מתפרקת. השינוי נכפה עלינו. אני מתנדבת במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. מהרגע שאני מרכיבה את המשקפים האלה אינך יכול להוריד אותן. כולנו בעצם הנשים עברנו תקיפה מינית. הבושה,האשמה שלו מתחילה להשתנות ".
פידאן זידאן מציגה עצמה תוך כדי נהיגה ברכבה "אני פידאן,זה מהשורש של המילה הזו,להקריב,כמו פדאיון". היא צעירה, דעתנית, קולחת כשהמבטא מסגיר את מוצאה.מצביעה לעבר אופק הררי. "זו הדרך לכפר שלי שאני הכי אוהבת. אני מכפר
שמרני, פליסטינאית ודור שני לדוברי עברית " בהצגתה האוטוביוגרפית משובצים צילומים של ביתה, אביה, אימה ואח אחד שנשאר משניים שהיו ונהרגו ."אבא שלי הוא דור ראשון לעברית. אני שונה מאחי זה שנשאר לנו, אחרי ששני אחי נהרגו בצבא. כן, אני כועסת עליהם שנהרגו. אני לא רוצה שישתמשו באובדן שלי כדי ליצור אחווה בין שני העמים. קשה לי שמישהו מכרמיאל הסמוכה לא יודע מה זה סכנין. למה שישראלי לא יידע את השפה שלי. עליו לעשות היכרות בסיסית לסביבה שלו.
אני לא רוצה לחשוב שהתיאטרון לא יחזור. כל המחאות שישנן כיום לא נוגעות בי, לא מרגישה שעלי להפגין, כי בעצם איני שייכת".
יש חוט מקשר בין כל הסרטונים האלה ובטוח שהמילה "תיאטרון" היא משאת נפשם של כל מי שמופיע לפנינו כאן, כי המילה הזו היא אני המאמין שלהם.