היא נולדה כאסתר גרינוולד, בפרבר בוסטוני,ארה"ב, בגיל 13 פורסם שירה הראשון. עכשיו קוראים לה סילביה פלאת'. הישגיה בלימודים זיכו אותה להתקבל ל"סמית" קולג' יוקרתי. היא מפתחת קריירה של משוררת צעירה מבטיחה. ב-1952 נשלחת לניו יורק לעבוד במערכת מגאזין יוקרתי ידוע. ב-1953 בהיותה רק בת 21 היא משאירה פתק "יצאתי לטיול אחזור מחר". מוצאים אותה במרתף הבית ספוגה בכדורי שינה. כך מתחיל מסלול התאבדויות ואשפוזים חוזרים ונישנים בבתי חולים פסיכאטריים.
היא חלוקה על עצמה, מצד אחד פורשת כנפים וממריאה "העולם נפתח לפני רגלי כמו מלון בשל" ומאידך "אבל יש לי 9 פעמים למות".
בשנת 1956 נשלחת לסמינר ללונדון. המראה הנשי שלה יוצא הדופן, מקבל איפיון שרואים בה את "מרלין מונרו של השירה".
היעוד הבא שלה להעלות בחכתה את טד יוז שהוכתר כמשוררה הלאומי של אנגליה. במסיבת ריקודים היא מגיעה בשמלה סקסית חשופה, הוא במקטורן טוויד וסוודר גולף שחור. היא צועקת לעברו כמה שורות מאחד משיריו, המגע נוצר. הם רוקדים,אחרי כמה חודשים מתחתנים, עסוקים במלאכת השירה,עוברים לארה"ב. הוא מרצה באוניברסיטה,היא כותבת כ-400
שירים. אחרי שנתיים הם חוזרים ללונדון, עכשיו היא יולדת שני ילדים. בעקבות התאהבותו של יוז באסיה גוטמן,משוררת,יהודיה, פלאת' מתגרשת ועוברת עם שני ילדיה לדירה עלובה. ב-1963 אוטמת את חדר הילדים,מכניסה את
ראשה לתנור הבישול, הגז מכריע אותה, והיא רק בת 30.
איך מטפלים בחומרים כל כך עמוסים לכדי הצגת תיאטרון.
זו היתה בוודאי ההתלבטות של הבמאי והשחקנית. האם להעלות נטו ערב משיריה של פלאת', האם להתמקד בפאן הפסיכולוגי רווי סימני הדרך לסוף הידוע מראש: יחסי שנאה -אהבה לאביה,השגעון שלה להיות מפורסמת, פרצי סצנות הקנאה הנוראיים כלפי בעלה, השפעת התאבדותה של חברתה אן סקסטון,משוררת אף היא.
נדב אהרונוביץ' ומעין וינשטוק נקטו בדרך אחרת. הוא הבמאי המגיע מעולם הקולנוע והמדיה הטלויזיונית, היא שחקנית בוגרת סטודיו ניסן נתיב, והפתרון מחזה לשחקן יחיד: וינשטוק תמלא את כל התפקידים: המנחה, המספר, האמא, 3 חברות
הדנות בשיר "אבא", וכמובן פנטומימה שתהיה פונקציה חשובה. במחזה יהיו רק אביזרים הכרחיים מינימליסטיים :טלפון חוגה,
קרש גיהוץ, שמלה ונעלים חלופיים, עגלת תה.
התוכן עובר להיות ייצוגי,מגדרי, חיצוני בלי חבוטי נפש,בלי חיטוט במניעים הפסיכולוגיים. וכך אנחנו מקבלים את וינשטוק
במרכז חלל שחור, בגומות חן,בתסרוקת ושמלת קלוש נפוחה, אופיניים לכל אשה צעירה שראינו בקולנוע ובטלויזיה משנות
החמישים כבסרטים "מנגוליות מפלדה" "עקרות בית נואשות", היא מתנועעת בקלות, זרועותיה מונפות עוזרות למשחק הפנטומימה.
על המסך מאחור מוקרנים קטעי פרסומות של התקופה בשחור לבן "עקרת הבית משתמשת בנוזל X להלבנת הכביסה"
או "פתרונות לבישולים למשפחה". תוך שוינשטוק ענודה בסינר, דוחסת טקסט ללא לאות בצורת אובססיבית איך להכין ארוחות טריות מדי יום למשפחה. מדי פעם משתרבבים שורות של שיר, או משפט מאחד הספרים. פלאת' שבעצם לא סגורה על המראה הפיזי שלה,למרות שהיא ויוז אבן שואבת למעגל חברתי בוהמי, כותבת "הביטי במסכת המות המכוערת המונצחת כאן וחרטי אותה בזכרונך. זו מסכת גיר שרעל יבש כמוות מפעפע כמו מלאך המוות".
תהליך הכנות לקראת מותה כתובים על המסך, מאחורי וינשטוק:
ביום 11.2.63,מניחה מגבות רטובות מתחת לדלת חדר הילדים. סותמת בניר דבק כל חלון,כדי שהגז לא יפגע בילדים. מרפדת בתוך תנור הבישול מגבת,מניחה את ראשה, ס ו ף
סילביה פלאת' משוררת מיוסרת אמריקאית שהגיעה לגבהים וירדה לעומקים, עיקר פרסומה הגיע לאחר מותה, היומנים שלה, ובמיוחד ספרה "פעמון הזכוכית" זיכו אותה בפרס פוליצר. מסביבה שרר המוות, גם בנה ניקולס התאבד,
גם חברתה בת עירה בוסטון, אן סקסטון, משוררת,התאבדה. וגם יריבתה אסיה גוטמן התאבדה 6 שנים אחריה עם בנה המשותף ליוז, באותה דרך,גז מתנור בישול.
אומץ לב נדיר היה לכתוב על שאיפת המוות בשיריה "למות זו אומנות כמו כל דבר אחר. אני עושה את זה בצורה טובה
ביותר"