פעם החזקתי בדעה כי ללא אוריינטציה מזרחית מקורית וללא הבנת התרבות הערבית ומנהגיה לא ניתן לנהל את הסכסוך ערבי-ישראלי ביעילות. פעם אפילו רתחתי כששמעתי ראיון באלג'זירה עם ישראלי שמדבר ערבית עילגת ושאלתי: למה לדבר עם הצד השני מעמדה נחותה כאשר לא חסר ישראלים שהערבית היא שפת אימם. פעם חשבתי שההתמודדות שלנו עם הערבים לא מספיק יעילה כי איננו מכירים אותם מספיק, וכי מקבלי ההחלטות בצד הישראלי רחוקים שנות אור מהתרבות הערבית, משפתם, מאופן חשיבתם, והפיתרון איפא יכול לבוא ע"י אנשים כמוני שמכירים את השפה ואת התרבות מיד ראשונה, ולי יש את זה כי יצאתי מסוריה בגיל 19. פעם חשבתי כך אבל היום שיניתי את דעתי ב-180 מעלות, אולי כי התבגרתי, התפקחתי... ואולי פשוט שיניתי את דעתי.

היום אני חושב כי הבנת הצד השני איננה ערובה ליעילות התמודדותנו עם הערבים. הבנת השפה אולי חשובה במישור המודיעיני לקבל מידע פנימי ולנתח אותו, אבל אינני צריך שפה ערבית אוריגינלית ולא הבנת תרבותם כדי להתמודד עימם, דהיינו בשביל להעביר להם את מסריי ולהבין את הלך רוחם ומסריהם. מסרים בין עמים מועברים ונקלטים בכל שפה- גם דרך שפה מתווכת, זאת כי מסרים בין עמים הם כלליים ומועברים ונקלטים באופן מדויק גם ללא שפה של ממש, כמו שפת הכוחנות, הרפיסות, הפיוס, האופטימיות, הפחד, הפסימיות, השנאה, המלחמה, השלום... את כל המסרים האנושיים האלה אני כעם מעביר לעם האחר בכל שפה גם באמהרית, והמסר נקלט אצלם באופן מדויק, ולמעשה השפה המקובלת ביותר והנהוגה בין העמים היא שפת המעשה, מה אני כעם עושה ומה העם האחר עושה; אלה הן האותיות המדויקות ביותר בשפת העמים.

המסר השתבש

טועה מי שחושב שהאנגלית השגורה בפה של ביבי למשל, עוזרת לו כנציג העם הישראלי בהתנהלותנו עם האמריקאים. אני מאמין כי גם דוד לוי שלא ידע מילה באנגלית יכל להתנהל מול האמריקאים באופן רגיל לטוב ולרע, ושמיר ובגין ששנות אור תרבותיות הפרידו בינם לבין הערבים, יכלו להתנהל מול הערבים ולקבל החלטות מושכלות ומדויקות.

הפוך על הפוך, המסר שלנו כעם התחיל להשתבש דווקא כאשר ביקשנו לגשר על פערי השפות והתרבויות וחיפשנו את המומחים למיניהם, או אז גם צצו הזרמים הפוליטים עם המומחים האישיים שלהם, כל פוליטיקאי והמומחה שלו, כגון השייכים והנכבדים הערבים שנדרשו לעשות את עבודת הגישור, הפרשנות, האינטרפרטציה, ואם בנוסף יכלו להיות קבלני קולות- מה טוב.

גם השפה השתבשה

למעשה השיבוש האמיתי בשפתנו כעם ובהעברת מסרינו קרה, כאשר ניסינו לקרוא את שפתם ולהבין את תרבותם ועל-פי זאת להתנהל מולם, או אז צץ מי שאמר כי הערבים ערמומיים ומבינים רק את שפת הכוח, ומאידך היה מי שהבין כי הערבים יכולים להיות ידידותיים ואפשר לסגור איתם דיל ולהתקרב אליהם ואפילו על חשבון הוויתור, ולשתי האסכולות היה על מה להישען; באמתחת כולם היה חומר מחקר אקדמי פרי מחשבה ועבודה מדעית. נוצרה אפילו אסכולה שלישית שחצתה את שתי האסכולות והלכה באמצע; היא אימצה קצת מכל צד והיא זו שהטמיעה את הביטוי "נלחם בטרור כאילו אין שלום, ונעשה שלום כאילו אין טרור". האסכולה הזו, אגב, עתידה להתפתח כאפיק חשיבה עצמאי ואטרקטיבי כי יש בו מהכל, וכך נולדה תנועת "המרכז הישראלי" שהקיפה בעקומתה את רוב הקולות וכמעט את כל התנועות- כולל הליכוד והמערך שקשה לעמוד על ההבדל ביניהם- דבר שיצר שטח רעיוני ריק מתוכן שעטו עליו תנועות חדשות לבקרים, כדוגמת אלו של כחלון ויש עתיד שהבטיחו למלא לכאורה את השטח הרעיוני הריק הזה בתוכן.

באופן הזה השתבשה שפתנו כעם, לא הבנו אנו את עצמנו וגם אויבנו לא הבינו אותנו. מתי שוברים להם את העצמות ועד היכן מגיע קו הוויתור שלנו למען השלום. בתוך הסבך הזה שכחנו את קוד השפה הבינלאומית שאנו כעם אמורים להימנות עליה. שכחנו כי עלינו לדבר בשפה נוקבת, בהירה, החלטית ונחושה שלא תישמע לשני פנים. שכחנו כי מסרים בין העמים מועברים ונקלטים באופן ברור ומדויק. הכוחנות לא הולכת עם הרפיסות, ומסר של פיוס אינו נשאב באווירה פסימית. הפחד השנאה המלחמה השלום- כל אחד מאלה מסר ברור ומדויק בפני עצמו. הם מסרים בפני עצמם, לא ניתן לערבב ביניהם מחמת הבילבול, כך שהמסר של השינאה והפחד והמלחמה והשלום יגיעו כהווייתם ליעדם ולא ייקלטו כתכסיס ופעלול.

פירות המלחמה והשלום

עשינו על-פני הזמן מלחמה ושלום, אך בניגוד לטבעם של הדברים לא אכלנו מעודנו את פירות המלחמה והשלום שלנו. נהפוך הוא, אנו חיים בכל רגע נתון בחוסר וודאות מוחלט. בכל רגע נתון ירדן ואש"ף ומצרים וערב הסעודית עשויים לצאת במלחמה נגדנו, תלוי בשיקול שלהם- לא בהחלטותנו ולא במה שעשינו, זאת כי הרגלנו אותם למסר הכפול והם קיבלו אותו כלשונו כאשר מלחמה ושלום ושנאה ורפיסות ופיוס יכולים, כפי ששידרנו, להתברג במסר אחד.

אנו, יותר מאויבנו, סבלנו מאי הבהירות שאפפה את מחוזותנו כאשר נולדה האסכולה השלישית שאימצה קצת מכל צד, ועימה נולדו תנועות "המרכז" שקשה לעמוד על מסריהם ועל הקו המנחה שלהם, לא הפוליטי לא המדיני ולא המוסרי; הם סוג של תבשיל מוזר שטומן בחובו את כל התבלינים האפשריים- תבלין מכל אסכולה- תלוי בהבנתה העמוקה והמושכלת לצד הערבי.

בגלל המסר הכפול שהינהגנו, איבדנו את הכבוד שהאוייב רחש לנו שבלשון חלופי נקרא "כושר הרתעה". איבדנו מעל לכל את הכבוד שהעולם רחש לנו גם כשהיינו צעירים בלתי מחוסנים. העולם ראה בבירור כי החלטותנו אינן סדירות, וכתוצאה ישירה מזאת לקח מאיתנו את שרביט ההחלטה והעבירו לידיו. מאותו רגע אין אנו אדונים לעצמנו ולא לגורלנו; גם ההחלטה הלאומית לבנות בבירה תעבור מאותו רגע דרך הפטרון התורן.

סוד המסר הברור והכפול

את סוד המסר החד והברור של "עם", למדתי בילדותי כאשר הייתי בן 10-12. המקום חלב של שנות השבעים. היתה חבורה של ילדים מוסלמים (גויים) שהתנכלו לכל הילדים היהודים שעברו בשכונה בדרכם הביתה. גם הם היו בגילנו, קראו לעברינו "יהוּד" וגם אנחנו ראינו במילה הזאת קללה. הם היו אימת הילדים היהודים ואפילו הבוגרים. פשוט הרביצו למי שנופל בידם בכל חלקי הגוף- לא פעם עד זוב דם. קראו להם כנופיית "חארת בית חכם שרדאל"- יען רוב הכנופיה גרה בבניין של חכם סרדאל.

יום אחד החלטתי אני ואלייה בַוואבֶה, ילד בגילי ושכני ממול, החלטנו לא לשתוק ולהחזיר להם, זה היה יום שישי שעתיים לפני כניסת השבת, לא אשכח. תיכננו לעשות עבודה מקצועית עם תיכנון מוקדם של ממש: קודם כל ללכת ולאסוף אבנים קטנות עד בינוניות, הרבה אבנים, להתמקם בקומה השניה של המדרגות בבניין שלנו היכן היו פתחים משלושה כיוונים, לרגום אותם פשוט באבנים בכוונה מוצהרת לפצוע אותם, ולאחר מכאן כאשר נרגיש בפחד או בחולשה כלשהי אצלם- פשוט לנצל את הרגע ולרדת לתת להם מכות איפה שלא יהיה.

התוכנית, היום אני אומר, לא היתה שקולה ובלשון המעטה. המדובר בשניים נגד 7 עד 10, והם גויים, מגודלים, בכלל לא נראים נחנחים... אבל הלכנו על זה והתוכנית יצאה לפועל. התחלנו לזרוק ומהאבן הראשונה נפצע מישהו ודימם. השני גם נפצע ותפסנו אותם לא מוכנים, אנחנו למעלה עם אבנים והם למטה בלי כלום. ברגע מסויים הבחנו כי כמה מהם התחילו לחזור אחורה לכיוון ביתם וזה הרגע שחיכינו לו, הבחנה בחולשה כלשהי אצלם וניצול הרגע, וכפי שתיכננו ירדנו בריצה לעברם בלי שום דבר ביד ורצנו ממש אחריהם. לא תפסנו אף אחד כי מהפחד רצו ריצת אמוק, אבל את התוצאה הישגנו בגדול: מאותו יום היינו עוברים בכוונה תחילה על-ידם והם טיפה זזים הצידה. שם למדתי את סוד המסר החד והברור, ואפילו שאינו מחושב ולא שקול. עכשיו בבגרותי למדתי את סוד המסר הכפול גם המחושב והשקול: לא להבין את האויב, להיות ברור איתו.