"בתור יליד חלב-סוריה שיצא משם בגיל 19 והכיר את התרבות והמוסיקה המזרחית, ובתור אדם שמחובר למוזיקה המזרחית באופן אישי ומקצועי, פשוט אוהב את המוזיקה הזאת ומנגן מקצועית על "עוּד", חוות דעתי על ענף המוזיקה המזרחית בארץ מסתכמת במילה אחת: ביזה, דהיינו לקיחת דבר שלא ברשות. פשוט באו כמה אנשים שקראו לעצמם מוזיקאים, גנבו את הלחנים הערבים ועשו מזה כסף. זו תעשייה של חקיינים. אבל הבעיה האמיתית היא שגם את החקיינות עשו באופן מרושל וזייפו בגדול. זאת האמת לאמיתה: מדובר בחבורת גנבים קטנים שבזזו את המוזיקה המזרחית, עשו ממנה סלט מוזר וקראו למתכון מזרחי-ישראלי. לעומת זאת ולהבדיל אלף הבדלות, קיימת ועוד איך קיימת מוזיקה ארץ-ישראלית כגון זו שעשתה נעמי שמר, או יהורם גאון, אריק איינשטיין, שלמה ארצי, עידן רייכל ועוד היד נטוייה. כל אלה ועוד בנו בית למוזיקה בארץ, ואני כישראלי חש בחברתם את גאוות היחידה".

יהורם גאון: "זבל שהשטן לא ברא"

הציטוט לעיל הוא נוסח תגובה שכתבתי כטוקבקיסט תחת ידיעה שהתפרסמה לפני שבע שנים בעכבר העיר, זאת כאשר יהורם גאון עורר סערה ציבורית בראיון שנתן לעיתון אוניברסיטאי בשומרון, בו התייחס לזמר המזרחי וקבע: "זה כזה זבל שהשטן לא ברא. זה זבל איום, אסון טבע".

בניגוד לרוב הטוקבקיסטים וכפי שראיתם בציטוט, אני תמכתי בחוות דעתו של גאון. כעבור מספר ימים קיבלתי בדוא"ל מכתב אישי מיהורם גאון בכבודו ובעצמו, מה שאני זוכר ממנו אלו שתי המילים בהם פתח את דבריו: "שפתיים יישקו". לקבל מכתב מיהורם גאון האגדה הישראלית זה כבוד!

נוסטלגיה משפחתית

קצת נוסטלגיה.. אבי נפטר בחלב כשהייתי בן 13. למעשה הוא זכה (וגם אני) לעשות לי את הבר מיצווה ועוד באותה שנה נפטר. הוא היה מורה למוזיקה בביה"ס היהודי של חלב ואני הייתי אחד מתלמידיו. היה נכנס לשיעור כשהעוּד בידיו והיה כיף כי הוא ניגן לנו.. אבל גם שקד שנלמד את התווים ואבוי למי שלא הגיע מוכן. העוּד שהיה לו היה אחד הדברים היקרים ביותר לליבו ואפשר להגיד תרתי משמע, זאת כי היה כלי יקר שיירש מאימו. העוּד כמו היין הזמן משבח אותו, והעוּד של אבא יכל לעלות באותם זמנים כמה אלפי לירות. יסופר כי סבתא שלי היתה אחת המנגנות הידועות ביותר בחלב ואף במזרח התיכון. היא היתה מוזמנת לנגן בחפלות של האליטה הערבית, של המלכים ונשיאים...

ובכן לאחר פטירת אבא עלתה הקושייה: מה עושים עם העוּד של אבא, כי זה היה דבר יקר ערך מחד שתמורתו באותה תקופה יכלה לעזור למשפחה ולהתקבל בברכה, אך מאידך זה הדבר האישי היחיד שהשאיר אבא אחריו- זכר לימים הטובים והלילות הבלתי נשכחות כשאימא שרה את לילה מורד ואבא ליווה אותה עם העוּד; להתפטר מהסמל של אבא?!

מה חסר לנו

בעודנו מתלבטים הגתה אימא ברעיון מקורי: שמי מהמשפחה ילמד לנגן על עוּד וכך יהיה לו שימוש וגם נחייה את זכרו של אבא ושל הימים הטובים ההם; עשרה ציפורים באבן אחת. הפור נפל עלי, אולי כי הייתי הצעיר במשפחה ללא יכולת התנגדות, ונשלחתי למחרת לבית השכנה ממול שהיתה מוסיקאית זמרת וגם מנגנת מקצועית על עוּד. היא עשתה לנו מחיר טוב ומידי יום התייצבתי בביתה לאחר ביה"ס לשיעור. כך במשך חודשים, בסיומם הוכרזתי כדת וכדין כנגן מקצועי, ומאותו יום גוייסתי לנהל את החפלות של המשפחה. לא פעם נקראתי לדגל גם ב-12 בלילה יען הזמנה רגילה התפתחה לאירוע מוסיקלי, העראק עשה את שלו והסועדים ביקשו וקיבלו סיעוד מוסיקלי מקצועי.

כה עמוק חדרתי לנוסטלגיה שלי בשביל לציין את העובדה כי אני מבין דבר וחצי במוסיקה המזרחית, וחוות דעתי כפי שבאה לידי ביטוי בתגובה לעיל- יש לה על מה להשען: המוזיקה המזרחית בארץ נבזזה ע"י כמה אנשים שקראו לעצמם מוזיקאים. הם באו וגנבו כמה לחנים ערביים מוכרים ועשו מזה כסף; זו תמצית מפעל המוסיקה המזרחית בארץ.

שאלות כבדות משקל

אינני מנסה להגן על זכויות-יוצרים של מלחינים ערביים (בינינו גם את התקווה גנבנו מאיפשהו), ולמעשה נדרשתי אתמול לכל המאמר הזה כאשר הקשבתי ברוב קשב למולחם ברקאת, זמר לבנוני ידוע שהלך לעולמו אשתקד, הוא הלחין את רוב השירים שלו, פשוט עונג צרוף לשמוע אותו ואת שיריו. מברקאת הלכתי עם אוזני לעוד מלחינים ערביים, לא מעט מהם מוכרים אף במחוזותנו: פריד, עבד אל-ווהאב, האחים הרחבאנים, אל-מוג'י, ריאד אל-סנבאטי שמעתם עליו? מתוך הקינאה לשמה, שאלתי את עצמי שאלה פשוטה: למה אין אצלנו ענקים כאלה? מה חסר לנו- דווקא אנו העם האינטלגנטי והנבחר, דווקא אנו עם השיאים ופרסי-נובל, וכל מה שיש לנו להציע הוא לרעות בשדות זרים, לגנוב את הלחנים ולעשות כסף?

לא מזמן שמעתי את שרית חדד שרה שיר אישי שלה על טהרת אחד הלחנים היפים של אום קלתום, ואני חייב לציין כי הקאתי את נשמתי מהזיוף הצורם. הייתי נבוך כי אני שומע את חדד כישראלי אבל מצד שני מכיר את הלחן המקורי עם האוזן המוסיקלית החלבית שנולדתי עימה והדבר הביך אותי; גם לגנוב וגם לזייף? השאלה הנוקבת היא מה חסר לנו אנו המזרחים הישראלים? למה אין ולו יצירה מזרחית אחת מקורית משלנו. אינני מסתיר את קינאתי אבל גם לא יכול להסתיר את כעסי על עצמי, על המקוריות שלי כעם יצירתי ופורה. חסר לנו זמן? והרי 70 שנים תמימות כבר עמדו לרשותנו בשביל להתגבש ולגבש משהו, כלשהו.

אוכלת אותי הקינאה

כשאני מנסה לנתח את השאלות כבדות משקל שלעיל, אני מגיע לאבחנה מעוררת הזעם: מפעל המוזיקה המזרחית בארץ עמד על שני יסודות: כושר אילתור ועשייה מהירה. המטרה המוצהרת למסחר את הענף בשביל לעשות כסף קל ומהיר. לא במקרה נקלענו לאירועים פליליים שנקשרו בשמות מוכרים בתעשיית המזרחית, כמשה פרץ, קובי פרץ, פרשת השופטת בכוכב נולד מרגול ועומר אדם, וגם שמות פושעים מהעולם התחתון השתרבבו לאותה פרשה. גם את הנשמה למסחר חבר'ה?

אוכלת אותי הקינאה למה לשקר וגם אופף אותי הכעס, עטוף אני רגשות מעורבים מנשוא. יש לנו ארץ יפה ומשגעת. יש לנו קולות וכשרונות נועזים, לקובי פרץ קול נפלא, לשרית חדד כישרון נדיר ולעומר אדם קול אדיר. תעשו מוסיקה חברים ותתפתחו זה הביזנס של הנשמה; ואם גם תעשו כסף- מה טוב.