תיאטרון "תמונע" הוא תיאטרון פרינג',פוסט  קלסיקה,לשם מתנקזים נסיונות בימתיים  שלפעמים לא  תופחים לכדי אפיה.

הקהל ברובו מבוגר נכנס  למבנה המוסכי כשעל פניו חיוך ולא בטוח שייצא אחרי שעה וחצי עם אותו חיוך.

     ביסודו של המחזה "המלטmachine " בישראל מושתת על מחזהו  של היינר מולר, מחזאי משורר סופר שבעבר חי

במזרח גרמניה. המלט שלו הוא אניגמטי ומקוטע מה שבהחלט התאים לנאוה צוקרמן,הבמאית רבת הכשרונות. התרגום נעשה

ע"י דורון תבורי ותמצית  ממנו הובא בחוברת שחולקה  לקהל, כך שיכולנו לעקוב אחרי חוט סמוי  שהוביל משייקספיר  למולר.

    ראיתי כבר כמה "המלטים",מלורנס אוליביה בקולנוע,דרך "רוזנקרץ וגילדנשטרן" בתיאטרון "גשר" ו"המלט" של הקאמרי

עם איתי  טירן. אז מה כבר יכול "המלט" של "תמונע" לחדש.

נתחיל מהתפאורה ומהאוירה:אריאל טל ארביב   על התפאורה  ויאיר ורדי מעצב התאורה הזרימו לחלל השחור גלי עשן

שמבעדם נצנצו הקריסטלים של הנברשת, שולחן ארוך שלאורכו ישבו  חמשת השחקנים מציגים עצמם  ופועלם  האישי, משמש

גם כמיטה  לנאפופי המלך והמלכה.  גרטרוד - ריקי חיות,המלכה אמו של המלט,"מפתה" את הקהל  מדי פעם בסוכריות

או מזמינה במתק שפתים  את הקהל  לעבור  לחדר אחר כשנשמעת אזעקה.

   הקהל עובר בציתנות לחדרו  של המלט, שם מתווספים כמה אלמנטים כמו, דלי, מריצה מלאה בנעלים,  כובע פלדה  שחול נזרק ממנו , קומקום  שמימיו   נמזגים  לכמה כוסות תה המוגשים לקהל בידיו של הורציו, חברו של המלט.  ובעוד שגיל אלון

המשחק את המלט מוציא מהמקרר נתחי בשר,כולו נוטף דם, הוא נותן את  המונולוג שלו :"ככל ששומעים הרבה בכי וצעקות 

סימן שהמת  היה נדבן גדול.  אני הייתי המלט,עמדתי על החוף ודיברתי אל המישברים בלה-בלה-בלה". וכאן הוא מקצין

והולך "שאני  אעזור לך  לעלות, תפתחי את הרגלים אמא'לה. אני יודע יש לך חור אחד יותר מדי הלוואי ושלאמא שלי היה

אחד פחות מדי. שכחת את הטקסט  שלך אמא'לה. אני אלחש לך אותו. אני  אעשה ממך בתולה בחזרה. אמא, עכשיו אני אקשור לך את הידים מאחורי הגב, כי החיבוק שלך מגעיל אותי,את עם הינומת הכלה. את הצעקה שלך אני חונק  עם השפתים

שלי. עכשיו לכי לך אל החתונה שלך, ז ו נ ה ". (אדיפוס במיטבו).

    אז מה היה לנו? טקסט מקוטע, סצינות קופצניות, מלמול לא ברור של  המלכה ריקי חיות ובעלה,דוד זאבי המלך קלאודיוס

שקולותיהם נבלעים במוסיקה  של אייל שכטר וטל לוי. אופליה שהיא ענת ויצמן שרה  את "ילדי התקופה" של  ויסלבה

שימבורסקה מה שמזכיר  לי עוד מישהי מהעבר הגרמני,לוטה לנייה. והשיא  המיותר לדעתי ,2 אזעקות (נא להרגע) שהעבירו את הקהל מחדר לחדר. גילוי נאות :את סוף המחזה לא ראיתי כי אזעקות היו  "לחם" יום יומי במקום מגורי.

   מכל מקום אני חושבת שאת המשפט הכי מפורסם "להיות  או  לא להיות" לא השמיע המלט  בחדרו.

     המלטmachine  מתווסף  לאוצר    המחזות  הבלתי סופי של "תמונע",תיאטרון אחר,הנותן במה ליצוג כל סוגי האומניות,

כי כך  צריך להיות תיאטרון לא  מקובע,בועט וקשה לעיכול.