אומרים שזה היה מקרה אמיתי, אחרת היו צריכים להמציא את האשה הזו, פלורנס. בשנות ה-40 בניו יורק  ליורשת פלורנס היה  "כמעט הכל": "בעל" נפלא, מנעמי החיים והרבה...כסף. אלא  שפלורנס התמסרה רק לאהבת המוסיקה. היא שכרה את אחד

המורים הטובים  לפיתוח קול ופסנתרן  שלמזלו ניגן בעת המבחן לקבלת המשרה את "הברבור" של סן-סנס.

   בתחילה היא מופיעה  בקטן בפני ידידיה שמורחים אותה במחמאות ומחיאות כפיים מתוך סלחנות. התקליט שהיא שולחת לרדיו  מכה גלים והופך להיות היסטרי. פיסגת שאיפתה לתת קונצרט בקרנגי הול בניו יורק , אותו אולם שלילי פונס האגדתית מילאה את  שלושת אלפי  המושבים  שבו. 

    מרבית הקהל היה מורכב מחיילים  שקבלו כרטיסי  כניסה חינם ואלה ברגע שהיא פתחה את הפה,  שאגו מצחוק וכך גם אנו הצופים.  ואם אי פעם שמעתם מסור מנגן, זו היתה הדוגמא הכי קרובה לתאר את קולה של  פלורנס. לא היה שום דמיון

למה ששמענו ומה שווגנר או מוצרט כתבו.

    הסוף כמובן מתגלה, פלורנס שקוראת את הבקורות  ביום שלמחרת    כי היא   קבלה   רק את העיתונים המהללים  את הקונצרט שנכתבו ע"י עיתונאים  שנמרחו קודם  ע"י טיפ  הגון. היא יוצאת לרחוב לחפש את  "הפוסט" ,היא מוצאת את חבילת העיתונים  הזו  זרוקה בפח האשפה,כי בעלה דאג לקנות את כל העיתונים בסביבה רק כדי שלא תקרא את הבקורת  הקטלנית

אודות  קולה.

    אולי עמדה בפני הבמאי סטיבן פרירס לעשות סרט המתמקד בנקודה  פסיכולוגית,האם צריך היה לחפות על האמת בכל מחיר

שלא לפגוע  ובכך להמית את  האהבה שלה למוסיקה. יתכן, אבל כשקהל  הצופים נתקל לראשונה בשירתה, אין אדם באולם שלא צחק עד לדמעות .

   כך  הביא הבמאי שנסמך על התסריט של  ניקולס מרטין, לידי סרט מושלם. המשחק של מריל סטריפ כאשה  מזדקנת על שלל

הבעות פניה, על יו גרנט כ"בעלה על הניר" חם.תומך, אוהב ,חף  מכל המניירות שאנו רגילים  להם, הפסנתרן  סימון

הלברג, עם פני הסוס  שכל הרמת גבה מספרת לנו יותר מאלף מילים, את דעתו על  שירתה של המעסיקה שלו.

התפאורה  של שנות  ה-40 העליזות ועל כולם התלבושות של מריל, כל אלה מביאים לנו סרט משעשע,מצחיק ולעזאזל

הפסיכולוגיה.