איך שהדברים ניראים כל כך רחוקים מאתנו.. היום כבר אי אפשר להבין ולהאמין איך חיו בעיקר נשים בארצות אירופה,
של תחילת המאה ה-20..
הסרט הבריטי על תנועת הסופרג'יסטיות, מביא לנו שמץ ממה שהתרחש באנגליה ואנחנו כבר יכולים לדעת שהדוגמא הזו
בהחלט הינה מנת חלקן של כל הנשים בכלל ארצות אירופה.
להיוה אשה וילדה באותה תקופה, זה אמור להיות עבד לגברים: בעל או בוס בעבודה. שעות אין קץ בעבודות מפרכות לא השאירו שום עתיד לנשים המטופלות במספר ילדים וחייבות גם בפרנסת הבית.
הסרט שנעשה לפי תסריט של שרה גברון וכן בביומה, מביא לנו את ראשית התנועה הפמניסטית והסופרג'יסטיות.
היאוש הוא הסם המדרבן נשים צעירות לקחת חלק בתנועות אלה, השיטות בהן הן נוקטות מזכירות לנו את המחאות ההמוניות שאנו רואים יום יום על מסכי הטלויזיה, החל מים של מפגינים דרך שריפות, נפוץ חלונות ראווה וכן פיצוצי דינמיט של מוסדות.
"מספיק עם הדיבורים, זה הזמן לפעולה" זה המוטו שעובר במהלך הסרט. וזכות הצבעה לנשים היתה המוקד בה דגלה התנועה הסופרג'יסטית .
וכך הסרט בעצם מתמקד ב-3 נשים ,שחקניות אנגליות, ההולכות לפני המחנה. כל אחת מהן מקריבה את האושר הפרטי שלה
שכל כך זעום הוא, מנת חלקן הוא מכות אלה מהשוטרים, כליאה בבתי סוהר לימים, וכל זה לטובת תנועה המונית שלמעשה תשיג את מטרתה רק עשור לאחר ההתרחשות המתוארת בסרט ותתפשט כאש בקוצים לשאר המדינות.
הבימוי, התפאורה, הלבוש, המשחק והאנרגיה עושות את שלהן, והיושבים באולם על כסאות מרופדים ובידם מיכל פופ קורן,
פוערים פה, הכך באמת הושגה זכות ההצבעה ?