במסגרת מאמציי לאתר את ספרי דאגלס קנדי שעדיין לא קראתי בספרייה הציבורית, מצאתי את הרומן "חמישה ימים". קשה להאמין שמי שכתב את "הרגע", הוא זה שכתב את "חמישה ימים". גם הרומן הזה, כקודמו, מראה שרגע גורלי בחיים שבו פוגשים באדם המתאים קורה פעם או פעמיים, כל עשרים שנה בערך, אם בכלל, וגם ברומן הזה הגיבורים מחמיצים את הרגע הזה. אבל "הרגע", כמו שהראיתי במאמר המוקדש לו, הוא רומן מלא קסם ותחכום בעוד ש"חמישה ימים" הוא בנלי ושדוף עם דיאלוגים מחפירים. ספר טיסה וגם רק אם אתם אוהדים מושבעים של דאגלס קנדי. אין לי שום ספק שלו מישהו לא ידוע היה שולח את הרומן הזה ככתב יד, היה נדחה מייד ובצדק.

המחצית השנייה של הרומן מתקרבת קצת יותר אל דאגלס קנדי "הטוב". אחרי מפנה לא צפוי בעלילה, הקצב והאיכות משתפרים. תחת עורו של ריצ'רד זיהיתי את דאגלס עצמו, או יותר נכון את דאגלס לו לא היה אוזר עוז לעשות מעשה ולעזוב סוף סוף את אשתו. ריצ'רד מגלם את הצד הפחדן של דאגלס שעליו, לא כמו הדמות הגברית ברומן, הצליח להתגבר. דאגלס בחיים הצליח לעשות שינוי דרסטי בחייו בעוד שריצ'רד נשאר תקוע בחיים מתסכלים. כמו הוריו של דאגלס. גם תחת עורה של לורה זיהיתי את דאגלס עצמו בתקופה הקשה שבה התגרש מאשתו אחרי כל כך הרבה שנות נישואים ושני ילדים, בן ובת, דאגלס-לורה והקפה המיוחד שלו שאותו הוא קונה בחנות מסויימת, דאגלס-לורה ונדודי השינה שבהם הוא נאבק בהצלחה. האכזבה שחווה לורה אחרי חמישה ימים מסחרררים בבוסטון מסייעת לה לפחות להגיע לידי החלטה ולשנות את חייה, אם לא עם ריצ'רד מוג הלב, אז לבד. לפחות זה. לא לאבד את כל השנים שעוד נשארו לה, מחצית החיים. ובסוף הרומן השופע מפנים והפתעות עוד נכונה לה אהבה חדשה... אבל לורה ברומן דחוקה מאוד בכסף וגרה לבדה בדירה שכורה אחרי שעזבה את הבית הצנוע שבו גרה עם בעלה לשעבר בעוד שדאגלס בחיים הוא עתיר ממון. כך שאין באמת סיבה לשחרר אל הקוסמוס רומנים רפויים ומאכזבים. עדיף היה לשכתב את החצי הראשון ולשכלל את השני.

למען היושר אוסיף ששיחותיהם של לורה וריצ'רד על ספרות וציור שופכות אור על טעמו של דאגלס קנדי ואלה הם קטעים מעניינים ברומן. ומדי פעם בפעם יש דימויים לא רעים ומחשבות מרעננות על העצב והאושר, המובעות באמצעות ציטוטים של שירים. וסוף הספר, שמתחבר להתחלתו, מכפר קמעה על חטאיו. למקצוע של לורה יש משמעות מעניינת שמשתלבת יפה בעלילת הספר ובעולמו של הסופר, דהיינו בקונספציית הרגע – לא תפסת אותו, פספסת והזדמנות שנייה תעלה לך דמים. לסיכום, הרומן מיועד לאוהביו המושבעים של דאגלס קנדי שכותבת המאמר נמנית עליהם. לאחרים ולמתחילים אני מציעה לדלג עליו.

מוזמנים לבקר בבלוג שלי, לשון, ספרות, אמנות

https://liebermanorna.wordpress.com/