במשפט המקובל השאלה המכרעת בסוגיית פרשנות החוזה היא כוונת הצדדים האמיתית, כפי שהיא עולה מן החוזה. כיוון שבמקרה הנדון התכוון היזם כי החברה תקום וכי החוזה לא יחייבו אישית, נתן בית-המשפט תוקף לכוונתו. עו"ד יוסי כהן מסביר כי עיקרון זה חל גם בארץ. לפיכך, וכפי שנראה להלן, כוונת הצדדים בשאלת מיהות החייבים בחוזה המקדמי היא בעלת חשיבות רבה.
יש לציין כי הדין האנגלי לא שוּנה בסוגיה זו, אף שמרבית הארצות שבהן המשפט מבוסס על הדין האנגלי מתירות לאמץ את ההסכם המקדמי הן בחוק מפורש והן בהחלטות שיפוטיות, וקובעות כי מרגע האימוץ פטור היזם מאחריות, ועל אף שוועדת Jenkins המליצה עוד בשנת 1962 להתיר לתאגיד לאשרר בדיעבד הסכם שנכרת למענו לפני היווסדו.
כיצד נוהגות החברות האנגליות לגבי החוזה המקדמי?
לדברי עו"ד יוסי כהן, למעשה "מאמצות" החברות האנגליות את החוזה המקדמי לאחר הקמתן. ההבדל היחיד בין אימוץ לאשרור מתבטא, לענייננו, בעובדה כי אימוץ מחייב את הצדדים להסכם המקדמי מרגע הכרזתו, בעוד שאשרור מחייבם למפרע, מעת כריתת החוזה. כתוצאה מכך היזם אינו פטור מאחריות לחיובי ההסכם המקדמי עד לרגע שהחברה מחליטה לשחררו.