החשיפה של השחקנית אן הת'אוויי השבוע, לפיה העבירה את כל שנות השלושים של חייה כשהיא כמעט עיוורת בעין שמאל בשל קטרקט מוקדם, היא לא עוד רכילות הוליוודית משעשעת ,היא משל על היכולת האנושית המבהילה לעתים להתרגל לחושך.

העובדות הרפואיות פשוטות: קטרקט אינו נחלתם הבלעדית של בני הגיל השלישי . הוא יכול לתקוף מוקדם בגלל גנטיקה ,קרינת שמש או פגעי סביבה. אבל הדרמה האמיתית בסיפור של האת'וויי היא "האפקט הזוחל". קטרקט מתפתח כל-כך לאט,שהמוח שלנו פשוט לומד לפצות על הפער. אנחנו מתרגלים לראות את העולם מבעד לזכוכית מלוכלכת ומלאת אדים, מקבלים את הטשטוש כגזירת גורל ,וממשיכים לצעוד על השטיח האדום של החיים כאילו הכול תקין.

רק אחרי הניתוח ,כשהאור חזר לחייה,הבינה הת'אוויי את המחיר האמיתי: הלחץ הכרוני הבלתי-פוסק שבו הייתה נתונה מערכת העצבים שלה בכל יום, רק כדי לגשר על הפער ולייצר פסאדה של נורמליות.

וזה בדיוק הסיפור של המון אנשים סביבנו.

הנטייה הזאת לנרמל קושי, לגרור בעיות פיזיות , נפשיות או חברתיות ולהשלים עם המצב היא המחלה האמיתית של העידן הנוכחי .

אנחנו משקיעים אנרגיות מטורפות "בלשרוד" את המציאות המטושטשת ,במקום לעצור לרגע ,להדליק את המציאות המטושטשת ,במקום לעצור לרגע, להדליק את האור ולטפל בשורש הבעיה.

המקרה של הת'אווי הוא סוג של קריאת השכמה.לפעמים הפתרון למה שמעיב עלינו הוא פשוט ,נגיש ומצא ממש מעבר לפינה.

בין אם מדובר בבדיקת ראייה שגרתית של חמש דקות, ובין אם מדובר באומץ להביט למציאות בעיניים ולשנות אותה. אל תתרגלו לטשטוש ,מגיע לכם לראות את המציאות דרך משקפיים ורודות.