מס' צפיות - 252
דירוג ממוצע -
טיפול מצמרר בחום, ניקוב האוזן ועוד
מאת: אברי שחם 11/01/13 (17:54)

בליל שישי התכנסה המשפחה אצל אחת מבנותינו, הגיע גם זוג אורחים וכיוון שלבתנו אין שולחן מספיק גדול שכולם יכלו לשבת לידו, ערכה את המטעמים שהכינה לכבודנו, בצורת מזנון על אחד השולחנות. כל אחד עמס על צלחתו ממה שרצה וכמה שרצה, ישבנו במעגל גדול בסלון וסעדנו את לבנו. תוך כדי כך פטפטנו על דא והא, עד שמישהו הזכיר, כי כלתנו ובננו לא יכלו להגיע באותו הערב, כי בתם התינוקת קיבלה חום. 

פתאום הבליח בראשי הזיכרון, כיצד הוריי טיפלו בחומו הגבוה של בנם יחידם ושתפתי בזיכרון את הנוכחים לחלחלתם, אך גם להשכלתם, שאכן התקדמנו מאז והיום יש לנו שיטות מתוחכמות יותר לעינויים של ילדים קטנים. לפני שאתאר את צורת הטיפול המצמרר (תרתי משמע), אני מבקש להעיר, כי אין בכוונתי להשמיץ את הוריי ז"ל בסיפור זה. זה מה שהיה מקובל באותה תקופה וזה מה שהרופאים המליצו.  

עד היום יש לי סיוטים כשאני נזכר במה עוללו לי כאשר קדחתי מחום: אימי הפשיטה אותי ועטפה את כל גופי מהצוואר למטה בסדין שהשרתה באמבטיית מים קרים. שמה של שיטת העינוי ההיא היה פריזניץ. לא אשכח את ההרגשה הנוראה כאשר בגופי הקודח מחום נגע הסדין הקר כקרח. אולי בגלל זה אני פוחד עד היום ממים קרים וגם ביום שרבי, מצליח אך בקושי לשכנע את עצמי לטבול בבריכה.

מהאינטרנט למדתי, כי ממציא השיטה היה אוסטרי בשם וינצנט פריזניץ, שטיפל בצלעותיו השבורות בפיסת בד רטובה שכרך סביב גופו. הפתעתי הגדולה ביותר הייתה הגילוי, כי במזרח אירופה הפסיקו להשתמש בשיטה רק לאחרונה. למקרא ידיעה באתר רפואי, כי "הטיפול בקומפרס קר שהיה בעבר פופולארי, מאד בעייתי. רבים אינם אוהבים את הסדין הרטוב הכרוך סביב גופם ולכן השיטה יצאה מהאופנה", חשבתי לעצמי, כי אדם האוהב את העינוי הזה, צריך להיות מזוכיסט מושבע.    

גם הכתוב באתר אחר נראה בעיניי מוזר:

"חל שינוי בהמלצות המקצועיות לטיפול בחום גבוה אצל ילדים. על פי הפרוטוקול החדש החום לא נחשב יותר לאויב מסוכן והאמבט הקר והקומפרס הקר - כגישה אכזרית - כבר אינם מומלצים." ז.א. עד עתה שיטות אלה לא נחשבו אכזריות?

אינני רופא, אבל כהורה וכסב, אני סבור, כי הגיע הזמן ששיטת טיפול זאת תיעלם ביחד עם העלוקות והקזת הדם.  

שיטת טיפול אכזרית עוד יותר הייתה ניקובו של עור התוף במקרה של דלקת האוזן התיכונה. שיטה זאת מכאיבה מאד, אם כי הכאב חולף חיש מהר. ההסבר הרפואי היה, כי במקרה של דלקת מוגלתית חמורה, המלווה בכאבים עזים, קיימת סכנה של נזק בלתי הפיך לשמיעה ויש צורך בנקב קטן, המשחרר את הלחץ בתוך האוזן באופן מיידי. בילדותי 'זיכיתי' לטיפול מפחיד זה מספר פעמים.

לפי התרשמותי, בארץ כמעט ולא משתמשים בשיטה הזאת, ומוטב כך.

פעם, בזמן משחק כדורגל, נפלתי על מדרגת בטון ונגרם לי קרע במצח. כמובן לקחו אותי הביתה והשכיבו אותי, עם מטפחת לחה על הפצע, עד שהוריי טכסו עצה מה לעשות. מבעד לדלת שלא נסגרה היטב, שמעתי את אבי אומר, כי כנראה צריך יהיה לתפור את הקרע.

ביעניי רוחי העליתי את הרופא הממושקף התופר עם חוט ומחט את מצחי, כדרך שאימי תופרת את המכנס הקרוע שלי והתחלתי לרעוד כעלה נידף ברוח. לתפור?!!! מה אני, פיסת סד? ברחתי מהבית כל עוד נפשי בי ולא חזרתי עד מאוחר בלילה, כאשר המרפאה הייתה כבר סגורה. בלית ברירה דחו הוריי את הביקור אצל הרופא למחרת ועד אז התאחה הקרע מאליו בצורה טובה ולא היה צורך יותר בהתערבות רפואית. למתעניינים אני יכול עד היום להראות את הצלקת הקטנה מעל הגבה העליונה.  

מכל בעיות הבריאות שהיו לי בילדותי, אני מציין לטובה את הניתוח להוצאת השקדים שעברתי. שכחתי כבר באיזה מידה סבלתי מכאבים אחר הניתוח, אבל לא אשכח את הגלידות הטעימות שממש אולצתי לזלול.

הסיבה היא רפואית כמובן: הקור מפחית את הכאב ומקטין את הסיכון לדמם.

 

הכותב הוא ישראלי נשוי, שלושה ילדים, שישה נכדים. עוסק בעריכה וכתיבה טכנית לפרנסתו ובכתיבה יוצרת ותרגום בעברית, אנגלית והונגרית וגלישה באינטרנט להנאתו. גר בת"א וגאה להימנות על חברי מרץ.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר