אלה העוקבים אחר הבלוג שלי, יודעים כבר, כי במשך כמעט שבע שנים אני מפרסם מדי שבוע בערך, פוסט חדש. אני כותב על מגוון נושאים, דברים שקראתי עליהם, מרגיזים אותי, או גורמים לי נחת, מחשבות שעברו בראשי, אירועים שהשתתפתי, או חזיתי בהם, נסיעות בארץ ומחוצה לה, ועוד כהנה וכהנה. למעשה אין דבר הנמצא מחוץ לתחום התעניינותי ולא הייתי כותב עליו - זה היתרון להיותי לא תלוי באף אחד, ללא עורכים, צנזורים, מפקחים, בוסים, למעט מצפוני.
בשבועות האחרונים התרחשו בארץ אירועים דרמאטיים. הדרום הופצץ באלפי טילים ובתגובה (ממש ביום הולדתי) התנקש צה"ל במנהיג חמאס והפציץ מאות רבות של מטרת ברצועת עזה. תושבי הדרום ישבו במקלטים, האזעקות הגיעו גם לגוש דן, בראשון לציון נהרסו בתים ואף תושבי תל-אביב וירושלים חיפשו מקלט בחדרי מדרגות, אנשים נהרגו ונפגעו פיזית ורבים יותר נפשית ולבסוף הוכרזה הפסקת-אש שנויה במחלוקת: אין וויכוח על כך, כי היא זמנית, רק איש אינו יודע כמה זמנית. עם זאת, כפי שאחת מידידותיי כתבה: "אם יישמר השקט עד ה-22/1 (מועד הבחירות), ביבי הצליח".
על מה כתבתי באותה התקופה בבלוג שלי? על סוכני מכירה ישראליים נמרצים בחו"ל, על טיול נהדר לפטרה ועל קונצרט מהנה אליו הלכתי, אך אף לא מילה אחת על האירועים הביטחוניים הנ"ל. נשאלת השאלה - אני הוא השואל - האם אני אדיש לאירועים האלה? האם אני מנותק מהמציאות?
התשובה החד משמעית היא: לא!
אם כך, נשאלת שאלה נוספת: אם אתייחס למבצע 'עמוד ענן', לשביתת הנשק, לסיבת ההחלטה לצאת למבצע זה דווקא עתה, להשפעת ההחלטה הזאת על הבחירות, האם אוכל לחדש משהו? אני כותב כנראה לא רע, מנסח דברים בצורה די טובה ואינני גם טיפש מוחלט, אבל יש בארץ מאות אנשים שהעט שלהם מושחז יותר משלי וכל מילה היוצאת ממנו היא פנינה, אנשים חכמים ממני, בעלי ניסיון צבאי, מדיני, פוליטי, מידע מהימן, הכרה מעמיקה של נושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואפילו היכרות אישית עם חלק מהנפשות הפועלות, בקיצור: אנשים שלדעתם יש משקל רב יותר מדבריי.
נכון, גם אנשים אלה אינם אורים ותומים. דעתם, כמו דעתם של רוב האנשים, מוכתבת על-ידי השקפתם הפוליטית. שני אנשים בעלי כישורים, ניסיון חיים, התמחות, חשיבה אנליטית, בהירות מחשבה, זהים לגמרי, עשויים להימצא משני צדי המתרס ולטעון דבר והיפוכו. אם כן למי להאמין? מי הם הקברניטים שבידם ניתן להפקיד את הגה מדינתנו ולסמוך על כך שיביאו אותה לחוף מבטחים ומי המשוגעים, ההוזים באשליות, שידרדרו אותה לתחום ויגרמו לאובדנה המוחלט?
כמוכם, גם לי יש דעה על כך, גם אני בטוח לגמרי, כי הצד שלי צודק, אבל האם יש טעם בכך שאביע דעה זאת כאן בבלוג זה? האם אשכנע מישהו בצדקתי? בכל הוויכוחים הפוליטיים בהם השתתפתי - והאמינו לי, היו מאות רבות כאלה - אף פעם לא ראיתי, כי מישהו הצליח לשכנע מישהו אחר, לשנות את עמדתו. כל אחד מהמתווכחים השמיע את השקפתו, ניסה לנסח את דבריו בצורה מיטבית, להביא נימוקים משכנעים ולא ממש הקשיב לדבריו של בן שיחו. הוויכוח הסתיים לרוב בכך שכל צד לוויכוח פרש לפינתו מרוצה מעצמו: "הנה הכנסתי לו, הראיתי לו, הוכחתי איזה שטויות הוא מדבר!"
על כן לא אנסה אפילו להביע כאן את השקפת עולמי. הנושאים ברורים לחלוטין. אין כמעט מחלוקת על המסקנות. לדעת האישים המנהיגים כעת את מדינתנו וימשיכו כנראה להנהיגה גם בעתיד, הסכסוך הישראלי-פלשתינאי אינו פתיר. מדינת ישראל נמצאת במבוי סתום, אנו צריכים להתכנס בבונקר שלנו, לבצרו, לחזקו ככל האפשר וכל כמה שנים לצאת מחדש למבצע צבאי עקוב מדם, שמיטב הנוער, ילדינו, נכדינו ישפכו בו את דמם. לא למען פתרון קבע, כי אין אופציה לפתרון כזה, אלא למען להרוויח כמה שנות שקט, עד הפעם הבאה. ברור גם לכולם, כי הזמן אינו פועל לטובתנו, אויבינו רק מתחזקים, הטכנולוגיה שלהם משתפרת ובפעם הבאה גם בתל אביב וירושלים ייהרסו בתים, ייפלו קורבנות בנפש ובעתיד אף פינה במדינה לא תהיה בטוחה.
לא אגיד למנהיגינו מה לעשות, לא אייעץ להם כיצד לנהוג, אינני חושב, כי יש להם עניין בעצתי, יש להם יועצים למכביר, משכנעים יותר, רהוטים ממני ומה שחשוב: השקפתם תואמת את השקפותיהם. אסתפק בכך שאבקש מכל אלה שיש להם השפעה על כך איך העניינים מתגלגלים בארצנו, אלה המחליטים על עתידנו, אלה התופסים את העמדות המרכזיות במדינה, רחמו על עם ישראל, היו כנים עמנו!
אני ציוני. מאמין בכך, כי הקמתה של מדינת ישראל היא התגשמות חלומם של דורות רבים של יהודים נרדפים. עליתי ארצה מתוך בחירה והקמתי כאן את ביתי. נלחמתי במלחמות ישראל וגם שלושת ילדיי מלאו את חובתם כלפי המדינה ושרתו בצה"ל. קיוויתי שלנכדיי צפוי עתיד טוב יותר והם לא יצטרכו יותר להרוג ולהיהרג, אבל הנה נכדי הבכור הגיע כמעט לגיל הגיוס והעתיד שלו ושל המדינה כלל אינו וורוד. למעשה, הוא אפילו שחור יותר מאשר בעבר. האחריות נופלת עליי. אני זה שגרמתי לכך שילדיי, נכדיי ייוולדו בארץ הזאת והאחריות הזאת מכבידה מאוד על כתפיי.
אם אתם מנהיגי ישראל סבורים בכנות, כי זה העתיד הצפוי לנו ואין מוצא אחר, הודיעו על כך בפומבי! לא ארחיק לכת ולא אבקש מכם, כי תסיקו את המסקנות, תחזירו את המפתחות, תתפטרו ותנו שאנס לאחרים, אבל תתוודו, הראו את גדלות נפשכם, גלו לנו את צפונות לבכם, את האמת המרה במלואה, ללא כחל ושרק וללא טיוח ותנו לנו להחליט כיצד לנהוג בתנאים האלה, מה הן המלצותינו לילדינו, נכדינו. אחר הכול, אנו אנשים בוגרים, מגיע לנו לדעת מהי האמת!