כאשר התיישבתי ליד המחשב, שקלתי באיזה מהביטויים השגורים להשתמש, כדי לספר על מקרה מוות שאירע במשפחתנו בשבוע שעבר. הויקיפדיה מונה שורה של ביטויים במקום המילה המפורשת 'מוות' - המפחידה כנראה אנשים רבים - כגון 'החזיר את נפשו לבורא', 'הלך לעולמו', 'נאסף אל אבותיו', 'הלך בדרך כל בשר' ועוד. בחרתי להשתמש בביטוי 'הסתלק מן העולם' ("המיוחס בדרך כלל לצדיקים"), כי ישראל זילברברג היה כנראה אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים שאומרים, כי בזכותם קיים העולם.
למשפחת זילברבג, ישראל ואשתו אידה, אף היא נשמה טובה שמעטות כמוה נבראו, ארבע ילדים. כאשר רעייתי לעתיד עלתה ארצה, היא נקלטה כדבר מובן מאליו כבת נוספת במשפחה (אימה הייתה בת דודתה של אידה) ומזלי התמזל להכיר את ישראל כשהתחתנו. הורי שנינו נפטרו לפני שנים רבות ועבור ילדינו ויותר מאוחר גם עבור נכדינו, שמשה דמותם של אידה וישראל כמין תחליף לסבים. את החגים, במיוחד את ליל הסדר, בילינו פעמים רבות בביתם המרווח בהדר עם. אינני אדם דתי, אבל הדרך בה ישראל קרא את ההגדה והדבקות בה אמר את הברכות וקול הבריטון הנפלא שלו, נגעו במעמקי נפשי.
אולי תאמרו, כי מקובל לומר דברים טובים על המת, אבל אוכל להבטיחכם נאמנה, כי לא הכרתם אדם כמו ישראל וההפסד כולו שלכם. הוא היה מלח הארץ, אדם נעים הליכות, המוכן תמיד לעזור לכל נזקק. הוא שפע אהבת הארץ, אותה הכיר על בוריה. נוסף לעבודתו כנהג אגד, הוא היה גם מדריך תיירים והדריך קבוצות באנגלית, ביידיש ובהולנדית, אותה למד על בוריה. הוא היה מספר בחד עליון וכאשר פתח באחד מסיפוריו, גם השובב בילדים השתתק והקשיב רב קשב. ואכן היו לו סיפורים למכביר! תולדות חייו הם תולדות היישוב העברי לפני הקמת המדינה.
הוא התנדב לבריגאדה היהודית והיה אחד הפעילים החשובים ב'רכש' הבלתי-חוקי מהצבא הבריטי ש"היווה חלק נכבד מציוד הלחימה של ההגנה בתקופת טרום-המדינה... יתכן, שבהיעדר ציוד זה, לא היה היישוב היהודי עומד בפני התקפות הערבים בסוף שנת 1947 ובתחילת שנת 1948" (מהספר "הגדוד שאין שני לו", רפאל רופין). לאחר מכן, כאשר הבריגאדה היגיע לאירופה, עוד לפני כניעתה של גרמניה הנאצית, היה ישראל פעיל באיתור ובהצלת ניצולי השואה. הוא היה בין הראשונים שנכנסו למחנות ההשמדה דכאו ומטהאוזן והעביר את הניצולים למחנה אמריקאי בזלצבורג ואחר לאיטליה. הוא נסע בכל רחבי אירופה, ביקר במחנות העקורים, דאג למזון, לבגדים לניצולים הנדהמים, שלא האמינו למראה עיניהם כאשר ראו על מדיו את המגן דוד.
באחד מסיפוריו הבלתי נשכחים, הוא סיפר איך הצליח לאחד בתושייה רבה זוג רופאים, שאחד מהם שהה במחנה בגרמניה והאחר באיטליה ושניהם סברו שבן זוגם לא שרד.
את אשתו לעתיד, אידה, הוא פגש בהולנד. הוריה נרצחו בשואה והייתה זאת אהבה ממבט ראשון. הם התחתנו באמסטרדם ואחר עלייתה ארצה, הקימו משפחה לתפארת.
כאמור אלה רק אחדים מסיפוריו של ישראל ואני מצטער צער רב, על כי לא מצאתי זמן לרשום את הקורות אותו מפיו.
בהלווייתו סיפר אחד מבניו סיפור ששמע מפי אביו. במלחמת העצמאות השתתף ישראל בקרב על משמר הירדן, נשבה על-ידי הסורים וברח תוך גניבת משוריין. בדרכו בחזרה בין גופות חיילינו אל הקווים הישראליים, תחת אש סורית כבדה, הוא אסף פצוע קשה והביאו למרפאת יחידתו. כעבור שנים, כאשר ישראל עבד כנהג אגד, עלה אל האוטובוס שלו נוסע, אשר לפתע התנפל עליו וחיבק אותו בהתרגשות רבה. התברר שהיה זה אותו פצוע קשה שזיהה את ישראל כמציל חייו.
אידה וישראל בנו את ביתם בהדר עם בעמק חפר. זהו בית מאבן יוצא-דופן, בסגנון הולנדי, אשר משפחת זילברברג, ההורים והילדים, בנו במו ידיהם במשך תשעה שנים וכיום גרים בו אחד מבניהם עם רעייתו.
לפני שנים רבות ביקרנו באחד הימים בביתם, יחד עם ידידה מחו"ל וישראל הציג בפניה את אידה כאהובתו. האורחת הייתה מלאת התפעלות והיא לא נעלמה גם כאשר הסברתי לה, כי אידה היא אשתו וזאת הייתה רק דרך התבטאותו לגבי הרעייה שאהב אותה בכל מאודו. ידידתנו לא שכחה עד היום את האדם הנפלא שהכירה, שואלת תמיד לשלומו והצטערה צער רב, כאשר סיפרתי לה על פטירת אהובתו.
אידה עזבה אותנו לפני כארבע שנים ומאותו יום, ישראל לא מצא את מנוחתו. הוא לא הפסיק להתגעגע לאהבת חייו ובכל ביקור אצלו, ביקש "לבקר את אידה" בבית הקברות הקטן היפה בו נטמנה. הוא התיישב על הספסל ליד הקבר, דיבר אליה בהולנדית והבטיח, כי בקרוב יצטרף אליה.
לפני שבוע סוף-סוף התגשמו מאווייו והאוהבים התאחדו מחדש. אנחנו נותרנו יתומים, אבל בני הזוג היפה הזה אולי מטיילים שלובי זרוע אי-שם בשדה צבעונים הולנדי וחיוך על פניהם.