בעולם המערבי המודרני, טיפים ופטנטים מאד מבוקשים. ההגדרה של טיפ היא רמז או עצה שנועדה להקל על המתקשה בדרכו. עצה מבעל ניסיון היא דבר טוב, אבל בימינו, מאד ממהרים לחלק עצות אלו, לכל חפץ, ולא רק למתקשה בדרכו, אלא לכל אחד ההולך בדרך מסויימת, וכל זאת מפני שכביכול אין זמן בעולם העכשווי לגלות את הדברים לבד.

טיפים במטבח - זה מאד נחמד, טיפים באחזקת בית, טיפים טכניים, בבניית כיסא למשל, אבל טיפים שיש בהם נגיעה לנפש האדם, האם הם מועילים או אולי מזיקים?

בתחום ביוגה, הטיפים, הפטנטים והטריקים מאד נפוצים. תנוחות היוגה נראות מאד מסובכות לאדם המערבי ה"רגיל" (לפחות כך זה נראה עד לא מזמן...) ועל מנת להפיץ את היוגה, קודם כל הובאה ה"האתה יוגה" לקהל המערבי, כסדרה של תנוחות, ואז כדי להקל על המתרגלים להגיע ל"תנוחה האופטימלית", החלו המורים ללמד את היוגה בצרוף "טיפים".

כך נעשתה עמידת הראש המדהימה למושגת ע"י רבים, כך נעשתה תנוחת העץ ל"סמל היוגה", כך נעשתה העלייה לעמידת הכתפיים הקלאסית קלה מאד-  וכל זאת ע"י הטיפים שנועדו להקל מיידית על הכאבים, חוסר הנוחות, ובעיות של שווי משקל.

מהי יוגה? האם יוגה היא "לעמוד על הראש בלי ליפול במשך 2-8 דקות? האם היא עמידת "נר" ישרה, יפה, יציבה, אסתטית? האם היא תנוחת המשולש המושלמת? האם היא היכולת להגיע "בסופו של דבר ל"עקרב" או ל"יהלום"? פעם מורה אחת, המתרגלת כעשור שנים אמרה: "איך זה יכול להיות? כל כך הרבה זמן אני עושה יוגה ועדיין לא מצליחה "לעשות עקרב...", הרי אני מצליחה ללמד את התלמידים שלי את כל הטיפים ל"עקרב", וחלקם מצליחים, ודווקא אני לא...."האם זה חשוב "לעשות עקרב"?האם הסתכלתם אי פעם בפניהם של אילו "שעושים עקרב"? בדרך כלל פניהם אדומות ונוטפות, שרירי הפנים מתוחים, צווארם מכחיל, וזרועותיהם רוטטות. במקרה הטוב הם יראו כמו לולייני קרקס. האם כל אחד יכול "לעשות עקרב" כמו סוומי וישנו?

סוומי וישנו היה מאסטר עצום של האתה יוגה. וזו לא הייתה רק הגמישות המדהימה שלו או גבולות כוח הסבל, אלא זו הייתה יכולתו להרפות בתנוחה, הרפייה שלמה, מלאה, מדיטטיבית. שום מאמץ או אמביציה לא נראו באסנה שלו (בתנוחה). כי סוומי וישנו היה מאסטר במדיטציה. מאסטר בחיבור אל הלב, אל המהות האמיתית שלו. וכמה מתרגלי יוגה כבר ישנם כמו סוומי וישנו?

רוב התלמידים המערביים מאד אוהבים את "מורי הטיפים", המורים שמראים "איך", שמאירים את הדרך בפנס רחב, בזרקור לפעמים... רוב התלמידים אוהבים שמתקנים אותם, שמראים להם איך אסנה צריכה להיות בדיוק. רוב התלמידים אוהבים שמותחים להם את הידיים, הרגליים, הגב.. רוב התלמידים אוהבים תשומת לב והרבה מורים מציעים את עזרתם בשמחה.

אך האם אילו לא קביים? או סולמות, חבלים ושאר עזרים? או שמא אולי אלו כמו כדורים משככי כאבים למיניהם, הניתנים לכל חפץ בסופרפארם? האם יוגה הפכה לסופרפארם? לקניון שבעת הכוכבים? לא מזמן ראיתי ספרון חמוד שנקרא "אוסף הטיפים של היוגה" (עדיין לא תורגם). זה נשמע כמו "אוסף הטיפים להסרת כתמים מהכביסה..."

פעם אחת סיפרה לי מורה ליוגה: " אחרי חמש שנים מפרכות (כבר הייתי מורה ליוגה) של אימון כמעט יומיומי , הצלחתי לעמוד על הראש. אני לא יודעת איך זה קרה לי. יום אחד, באביב, תרגלתי על הדשא בחצר הבית שלי. הייתי לבד. ריח הפריחה ומשב ברוח החמימה הרגיעו אותי. אפילו לא שמתי לב שאני כל כך רגועה. אולי לא שמתי אפילו לב לעצמי. אף אחד לא היה לידי. לא מורה שלי, לא תלמיד שלי, לא בן משפחה. סידרתי את הידיים בלי לשים לב, כי היה לי נעים ונוח, התרוממתי למשולש, והנה פתאום התרוממו רגליי לשמיים. וגם לזה לא הייתי ממש מודעת. כל מה שהרגשתי באותו רגע היה שקט עמוק. לא היה לי גוף... רק אחרי שירדתי עם רגליי אל לדשא, שמתי לב ששהיתי בתנוחת עמידת הראש, ושהיא הייתה הכי מושלמת בעולם. מושלמת. כי ככה הרגשתי מבפנים...."

ומי יכול ללמד אותנו את זה? איך להרגיש מבפנים? הדרך ארוכה, מלאת תהיות והתנסויות, ובדרך אנחנו פוגשים מורים כאילו ואחרים, אבל מיהו זה אשר באמת מראה לנו את הדרך?