ששששש....... / ריקי שחם השכינה ירדה לי פה ואני נותנת לה לנוח על הסלעים שלי המפוזרים להם פה ושם ובכל מני מקומות לא נודעים. גם את הירח אני רואה עכשיו והוא כמו דונה גרצייה דונה לונה מאיר פנים. השכינה ירדה לכאן היום ואני מרגישה שכל הנשמות המכונסות שכל כך רוצות לרדת שוב מתיישבות להם על גדות האגם הקטן שלי והם כמו השליחים של הטוב. כי המקום הזה שלנו הוא מקום משכנם של כל הגיבורים עלי אדמות ושל כל האוהבים עלי אדמות כי גם הירוק של היער הוא ירוק עד והיער הזה חייך אלי חיוך רחב כי גם הוא ידע שהשכינה יורדת היום. דומייה. האלים מפטפטים ביניהם וצופים בנו חובקים את האדמה. פה הדת הגדולה. פה המולדת. פה העצים מפטפטים עם הסלעים ופה צעירים וזקנים חוגגים את יפעת המראה של השכרות עם לחיים אדומות ופואה גרה שתקוע בין השניים והם חוגגים את שפע הבריאה ויודעים בצורה אינטואיטיבית כל כך שהשכינה ירדה לה היום. שמעון ויזנטל – צייד המדוזות / ריקי שחם אני לא מבינה בג'נרים ספרותיים אבל אני אוהבת להגדיר את המציאות לפי המיתוסים שלה. אני לא יודעת מה אני כותבת זו לא שירה זו לא הגות זו לא פרוזה אבל מה שברור שאני רוצה שהמילים שלי ישרדו את כל התאוריות. כשהייתי קטנה הייתי לוקחת מגבת סמרטוט והופכת אותה לבובה. היום אני חיה בסוג של דממה והופכת את הסמרטוטים למילים. עייפות גדולה צנחה עלי חשבתי על הסיני מאתמול בפסג' שיתקע לי מחט סינית גדולה במרכז המצח ולא ארגיש את העייפות. אבל הוא הלך לו לקבור את כל הנחשים של הגורגונות. בסופר מרשה ראיתי ילדה קטנה עם מפתח שתלוי לה על הצוואר וגם היו לה ציפורניים מלוכלכות. כמעט חטפתי לה את המפתח. חשבתי שהוא המפתח למנעול של מה שמסתתר במוחה החולה של הגרוגונה. אני רוצה לפצח את סוד קיומה של המדוזה. אבל אין לי פה ים רק נהר או אולי אשלח איזה עובד זר פולני אחד לאוקיינוס למצוא לי מדוזות ולשים אותם במעבדה. גם חשבתי להציע לילדה הקטנה לנקות לה את הציפורניים ואולי לקנות לה גלגל הצלה עם ציור של הלו קיטי כדי שתוכל לצוף במי הים ולמצוא לי מדוזות. הילדה הלכה עם האמא השמנה שלה שקנתה הרבה תפוחי אדמה כדי להכין קיש לורן לה ולמשפחה שלה. אני מקווה שהיא לא אוכלת לילדים את כל הקיש לורן כמו האמא מדוזה שותה לילדים שלה את הדם. בינתיים ירד פה הרבה גשם והשלוליות השאירו סימנים של יום אחר והעיקר שלחיות היער יש עכשיו מים בטבורה של שלולית ואני חושבת איך לשמור עליהם מפני הציידים ואיך להעביר מעטפות של אומץ לב רק לציידי המדוזות. מסכת סוטה / ריקי שחם היום בפסג' אחד בתוך עיר אחת שקוראים לה פריס ישבתי לי עם המגדלית וידעתי שהשמיים נושקים לאדמה. כי בפסג' הזה התהלך לו וולטר בנימין ולא ידע שאחרי עשרות שנים תשב שם המגדלית ולכן ברח לו לארץ ספרד לשים קץ לחייו. מולי בקפה ישבה סינית עם בעל סיני. היה לו פרצוף של מאלף נחשים וגם טיפוס של שרירים חרוצים. "אתם בסדר"? שאלתי אותם "לא מפחד מנחשים" אמר הסיני "תופס אותם אחד אחד כבר מאוחר לסגת אני מוחץ אותם עם גלגלי השיניים שלי אני לא מפחד מהאור של השמש גם לא ממדוזות הורג אותם עם מחבט מזרונים". וולטר בנימין ישב בקפה מאגו כשהם באו לקחת אותו זה קרה ביום אכזר אחד והוא, לא הייתה לו זריזות של מת. המגדלית מזגה לי מבקבוק הבירה בפסג' ואמרה שכל הפחדנים תמיד באים אבל בסוף הם נמלטים כמו המדוזה. אני חושבת שכדאי לקחת את מדוזה למסכת סוטה. לשפוך עליה "מים מאררים" (או "מים קדושים") קצת אפר מהמקדש של המגדלית ואז היא תקבל את שכרה ירכה תיפול ובטנה תתנפח. לסיני בקפה היה שפם וחולצת פסים כמו לזברה. הם כאילו הגיעו לפריס העיר שלי כמו אנתרופולוגים לבדוק מה קורה פה מתחת לפני השטח. אני הסתכלתי בעין חדה על הסינית. היא הניקה את הסיני משדה. היא נתנה לו חלב עיזים. הוא הפגין כלפיה להט של קיסר ונתן לה תמיסת יוד כדי לצרף את זה לאפר ו"למים המאררים".