אולי התמזל מזלי, אולי אלילת המזל ריחפה מעל ראשי, אבל המפגש הראשון שלי עם המוות היה בשנתי הראשונה בצבא.
הייתי חייל צעיר וטרי שסיים טירונות של חצי שנה בגולני, הגדוד עלה לתעסוקה בלבנון, אחרי שבועיים בלבנון נקראתי למשרדו של המ"פ שלי שבו הוא הודיע לי שאני יורד לבה"ד 3 לקורס צלפים.
אספתי את הציוד שלי, ונסעתי לחטיבה ע"מ לקבל טפסים ולהמתין לשיירה הבאה שיוצאת לארץ.
הנסיעה עברה בשלום, נסעתי לביתי וביום ראשון שלאחריו כבר התייצבתי בבה"ד 3 לתחילת הקורס.
אחרי מספר ימים בקורס, היגיעו לשטח קצין ועוד חייל והתחילו לשאול מי גולנצ'יק בקורס, הם אספו אותי ועוד 7 גולנצ'יקים אחרים, שלחו אותנו למגורים ודרשו מאיתנו תוך 10 ד' לעלות על מדי א', ולהגיע למשרד רס"ר הגדוד.
לא שאלנו שאלות , עשינו כנדרש.
הגענו למשרד הרס"ר, נתנו לנו כידונים להלביש על הנשקים האישיים, פעם ראשונה שהבנתי מה מטרת הקליפסים בתחתית הנשק, לא היה לי שמץ של מושג שעוד עושים דברים כאלה וניתן בכלל להצמיד סכין לנשק.
הרס"ר הסביר לנו שאנחנו נוסעים עם נ"נ לתל השומר, אוספים שם גופת חייל שנהרג באזור שכם, ונוסעים כמשמר כבוד להלוויתו, הרס"ר נתן לנו הסבר על כללי הטקס, על מטח הכבוד, איך מבצעים ומה מבצעים, עשינו מספר תרגולים , ותוך כשעה כבר היינו ישובים על הנ"נ בדרכנו לתל השומר.
גם בנסיעה עוד לא ירד לי האסימון.
הגענו לתל השומר, הנ"נ נכנס למבנה, העמידו אותנו בשני צידיו ואז היגיע ארון שעטוף בדגל הלאום, דיגלנו את הנשק, הארון הוכנס לנ"נ, ואנחנו התיישבנו על הספסלים משני צידיו, ויצאנו לדרך.
הדבר שאני זוכר הוא שהברכיים שלי רעדו בצורה שלא תתואר, אני יושב על ספסל וליד רגליי מונח ארון ובתוכו שוכב חייל מת, גופה, מעולם לא הייתי במרחק כה קרוב לאדם מת.
תהרגו אותי אני אפילו לא זוכר לאן נסענו, הנסיעה הזאת נראתה לי כמו נצח, נסענו לאט לאט ומאחורינו השתרכה שיירה שלעשרות כלי רכב שלא יכלו לעקוף, או שאולי החליטו לתת כבוד לחייל.
אתה יושב ונוסע להלוויה של חייל, אינך יודע את שמו, אינך מכיר אותו, את משפחתו, ההיסטוריה שלו, ממה נהרג, איך הוא נראה, כאשר הדבר היחיד שמחבר אותך אליו שהוא ואני ושאר יושבי הרכב השתייכנו לאותה יחידה, ובכך הצטלבו דרכינו שאנחנו נהיה מלוויו בדרכו האחרונה למנוחת עולמים.
wow כמה מחשבות עברו לי בראש בנסיעה הזאת, הרצון הבלתי מוסבר הזה לדלות שביב מידע, פיסה קטנה על אותו חייל ששוכב בארון בצמוד לרגלייך, נסיעה שקטה בה לא מחליפים מילה, לא מרימים ראש, כל אחד מכונס בתוך עצמו ומפליג במחשבותיו, וללא יכולת לקום ולומר רבאק מותר לי לפחות לדעת דבר או חצי דבר על אותו חייל שאני מלווה בדרכו האחרונה, לברוח, לא מתאים לי, מפחיד אותי, הברכיים שלי רועדות,הידיים שלי נוטפות זיעה, והראש עוד רגע מתפוצץ.
הגענו לאותו ישוב, המונים עמדו שם בציפייה לבואנו,בכי, צרחות, נסיונות לגעת בארון, פשוט טראומה שלא תשכח לעולמים, נשאנו את הארון לפתח הקבר, נעמדנו משני צידיו, הארון הורד לקבר ואז הסתערות של מספר אנשים על דליים שהיו מוכנים בצד וכיסוי מהיר של הארון , דבר שנבצר מבינתי להבינו מה החיפזון הזה, תנו לו עוד רגע אחד להנות מהאוויר הצח, מהעולם, מה אצא לכם הדרך?
כן זו היה ההלוויה הראשונה בה נוכחתי בחיי, בסרטים תמיד יש טקס כאשר הארון נשאר , הכל היה נראה לי מוזר ולא מוסבר ולא נכון, רב צבאי ניהל את הטקס עשינו את מטח הכבוד כנדרש, בני משפחה פנו אלינו בשאלות מה קרה ? איך? למה? כמה? ואנחנו עמדנו שם חסרי אונים וללא תשובות, ונאלמנו אפילו לא היינו מסוגלים לומר להם שלא זכינו להכיר את בן משפחתם היקר, נשלפנו באמצע קורס, את שמו, מעשיו,פועלו,מהלך חייו שמענו בפעם הראשונה במהלך הטקס, הכל התערבב לי הייתי בהלם .
ילד בן 18 נזרק להלוויה בפעם הראשונה בחייו, בלי הכנה, כך משום מקום, נראה לי שבאותו יום התבגרתי ב10 שנים.