בראשית דרכה של ההתיישבות בארץ, תנאי החיים היו קשים ובקיבוצים רבים התעורר וויכוח נוקב, אם בתנאים אלה, הם בכלל יכולים להרשות לעצמם להביא לעולם ילדים. וותיקי קיבוץ מענית סיפרו לי, כי בשנים הראשונות אחר עלייתם על הקרקע, הם החליטו, כי במצבם הקשה, תהיה זאת חוסר אחריות מצדם להוליד ילדים. יותר מאוחר, כאשר הקיבוץ כבר התבסס כלכלית, היו צריכים להביא פסיכיאטר, לשכנע את החברים, שמילוי מצוות פרו ורבו אינה מנוגדת לאידיאולוגיה השיתופית ומעשיהם לא ייחשבו לאנוכיים.
באותם המשקים, בהם הוחלט על הולדת צאצאים, או קרו 'פנצ'רים' ולמרות אמצעי המניעה, נולדו ילדים אחדים, התעורר הצורך למצוא פתרונות טיפוליים ותנאי לינה משופרים לגיל הרך (החברים גרו עדיין באוהלים, אבל עבור הילדים נבנו בתי אבן), כדי שהאימהות תוכלנה לצאת לעבודה וההורים יוכלו לנוח אחר יום העבודה המפרך. את האחריות לרווחת הילדים וחינוכם קיבל על עצמו הקולקטיב. כך נולדה שיטת החינוך שנקראה 'לינה משותפת', שמטרתה הייתה להפוך את הילד "ל 'אדם חדש' שיהיה שונה מהיהודי הגלותי, שיהיה חרוץ, חזק, שזוף ונכון לכל משימה" (מתוך "בית הילדים בקיבוץ מרחביה"). הרעיון בוצע לראשונה בדגניה א'.
מובאה הלקוחה מתוך עלון "שלבים", ספטמבר 1944, שהוקדש ליום הילד החמישי. (מהחוברת "ימי בראשית" שיצאה בפברואר 2002, במלאות שישים שנים להתישבות קיבוץ מענית): "ההורים שהם גורם חינוכי רב ערך, מוכרחים למען המטרה של החינוך המשותף ללמוד פרק בחינוך, להתעמק בבעיות ובשאלות, לעזור ולא להכביד, על הפעולה החינוכית הקשה והאחראית גם יחד (ואם לא יודעים - מוטב לא להתערב בחינוך הילדים).
הורים וחברים צריכים לדעת גם שאין הילד כולו ברשותם הם. הילד הקיבוצי הוא נכס קולקטיבי יקר מאד ואין לזלזל בו ולהטיל דופי באלה שבידם הופקד נכס יקר זה."
על פי עקרונות שיטת החינוך הקיבוצית, כל הילדים גרו והתחנכו מינקותם בבתי ילדים יעודיים. את ההורים פגשו למספר שעות בלבד אחר שעות העבודה ובערב הם הוחזרו על-ידם לבתי הילדים. את ארגון הילדים לשינה וההשכבה ביצעו המטפלות. ההורים באותה התקופה בה גרתי בקיבוץ, נראו מרוצים מהשיטה. הייתי עד למקרים בהם הורה שהיה חייב לעבור בסביבת בית הילדים, עשה זאת בשיטת 'התגנבות יחידים'. הוא התכופף נמוך-נמוך, השתמש במסתרי שיחים מזדמנים, כדי שילדו לא יבחין בו חלילה ויקרא "אבא", או "אימא".
אחר כיבוי האורות, עברה האחריות על בתי הילדים, לשומרת הלילה. אינני יודע מה הייתה דעתם של חבריי על סדר היום ההפוך: להיות ער בלילה ולישון ביום, אבל עבורי לפחות, כאשר מעת לעת הגיע תורי לשמש במשך שבוע שומר לילה, הייתה זאת יציאה ברוכה משיגרת העבודה. תורני השמירה בקיבוצנו היו שלושה 'חברים' ו'חברה', (השומרת שהוזכרה לעיל). המסורת הייתה, כי מדי לילה הוקצב לנו עוף. תפקיד החברה היה להכין ארוחת שחיתות, שחיסלנוה בסביבות חצות הליל. בזמן שהשומרת הייתה עסוקה במטבח, הגברים היו אחראים לרווחת הילדים.
זכור לי, כי לפחות פעמיים שמעתי בכי של ילד ונכנסתי לבית הילדים. לא הייתי מאומן בנושא, אבל לשמחתי, הצלחתי להרגיעם. באחד המקרים הייתה זאת ילדה, שהתגעגעה לבובה שלה. הכרתי את הסידור הפנימי בבתי הילדים ושאלתי אותה לשמה. כאשר בין התייפחות אחת לשנייה הצלחתי להבינה, הלכתי לחדר המבוא, שם היה לכל ילד תא עם שמו, איתרתי את שמה, מצאתי את חביב ליבה, הנחתי אותה בזרועותיה והשקט שב לשכונה.
אנחנו, עולים חדשים, בני משפחות בורגניות-שמרניות, ראינו בעובדה שבבתי הילדים לא רק הלינה הייתה משותפת, כי אם גם המקלחות, שמץ של פיקנטריה אקזוטית, אבל בשיחה עם בוגרי השיטה החינוכית הקיבוצית, התברר לנו, כי בני הקבוצה התייחסו זה אל זה כאל אחים/אחיות והרחצה המשותפת עד גיל הבגרות, ההחניקה באיבה כל קורטוב של מיניות שהייתה יכולה להתעורר. "עובדה סטטיסטית בולטת היא, שאין כמעט נישואין בין "בנימשק" שגדלו יחד באותו בית-ילדים, בעוד שנישואין בין בני-משק מבתי-ילדים שונים, יש מאות (מתוך המאמר לינה משותפת בקיבוץ)"
לדעתי, יש עניין רב בחוויותיה של שרה סופר "כאם בבית התינוקות" (אף קטעים אלה הועתקו מהחוברת הנ"ל בהוצאת קיבוץ מענית). "האמנו מאד בדרך שבה חיינו. החברות שנחשבו לאחראיות ביותר ולחברות קיבוץ מסורות ונאמנות, הוכשרו להיות מטפלות לתינוקות. הן מילאו באדיקות את הוראות הרופאים שהדריכו אותן. אצלנו זה היה ד"ר פאלק הידוע, חסיד של חינוך גרמני קפדני וספרטני.
בשנה שבה נולד אמנון היה חורף קר מאד...גם באותו חורף קר במיוחד היו מוציאים מדי יום את התינוקות הרכים, ערומים כביום היוולדם, ל"אמבטיות שמש" שבהן האמינו ודגלו אז. הילדים היו כחולים מקור. לא ברור לי איך הם לא התקררו ולא סבלו מדלקות אוזניים כמו הילדים היום...
להורים אסור היה להיכנס לתוך בית התינוקות. בערב, כשהחזרנו אותם, המתינה לנו מטפלת... היא עמדה בדלת וקיבלה לידיה כל ילד מידי הוריו, לפי הסדר הגילי - קודם הצעירים יותר ואחריהם הגדולים יותר. לא פעם התחננתי בפני הורה שילדו היה גדול מאמנון: התחלף איתי, תן לי להיות עוד כמה דקות עם הילד, בקושי ראיתי אותו היום...
לי לא היה מספיק חלב, אך המטפלות אמרו שלא יתכן שלאשה צעירה אין די חלב. במשך שישה שבועות לא הצליח אמנון לחזור למשקל הלידה שלו. אמהות אחרות, שהיה להן הרבה חלב, היו תורמות מחלבן, בהסתר, מאחורי גבן של המטפלות, כשאם אחת שומרת בפתח וכשהודיעה שהמטפלת מתקרבת, מיד החלפנו את התינוקות, שחזרו - כל אחד - לאמו הטבעית. רק שהמטפלת לא תדע.
אני לא התלוננתי, ואינני שופטת. היה ברור לי שזו השיטה, שכך נכון לגדל ילדים...
אפרת נולדה שש שנים אחר אמנון. היא נולדה במשקל נמוך מאוד, ומכיון שבבית התינוקות הייתה איזה מחלה, אמרו לי לקחת אותה לחדר. בששת השבועות הראשונים לחייה נהניתי מאד, אך למחרת הייתי צריכה לצאת לעבודה. לא היו הנחות אז. הייתי יוצאת בבוקר, מכניסה את התינוקת ללול שעמד בחוץ ליד הדלת, והולכת לעבודה. התינוקת נשארה לבדה שעות רבות. יום אחד, כשבאתי הביתה, מצאתי נחש בתוך הלול, ואת זה אני לא יכולה לשכוח עד היום. מבחינה זו, מוטב היה שתהיה בבית התינוקות, עם כל הקשיים האחרים שזה יצר. בכל זאת, דברים כבר השתנו אז. להורים הותר להיכנס לבית התינוקות, להאכיל את התינוקות שכבר לא ינקו, אבל לרחוץ אותם - עדיין אסור היה. למרפאה ולרופא - רק המטפלת לקחה את התינוק...
התקופה הכי קלה הייתה עם שלומית, שנולדה שתיים-עשרה שנים אחר אפרת, בשנת 1961. מותר היה לרחוץ את הילד... עדיין המטפלות היו משכיבות את הילדים ולא ההורים. שומרות הלילה היו מסיירות בבתי הילדים מדי שעה, אבל אם תינוק היה בוכה מיד אחר צאת השומרת - היה עליו להמתין עד הסיור הבא..."
בציבור קיימת בדרך כלל גישה ביקורתית כלפי שיטת החינוך הייחודית שהונהגה בקיבוצים, אבל בשנת 2009 התפרסם ב"הארץ" מחקר לפיו "69% מבני הקיבוצים שגדלו בלינה משותפת רואים בכך חוויה חיובית". חוקר שצוטט באותה כתבה, אמר, כי השיטה היתה נכונה לזמנה. כך, או כך, בשנות ה-70 וה-80 ביטלו רוב הקיבוצים את הלינה המשותפת, אבל בחלקם המשיכה השיטה להתקיים עד שנות ה-90, הרבה אחרי שמצבם הכלכלי השתפר לאין-ערוך ונעלם הצורך שהוליד את השיטה.