לפני כחודשיים ביקרנו אצל מרים, ידידה וותיקה שפאלו, בעלה - אף הוא ידיד וותיק ומעורך - נפטר לאחרונה ותיכף שמנו לב לשפע השטיחים המיוחדים שכיסו וקישטו את הבית. זאת דירה לא גדולה וגם הריהוט שלה אינו מצטיין בהידור, אבל כל חדר וחדר וגם המרפסות, מתפאר במגוון שטיחים יפים, לא רק על הרצפות, כי אם גם על הקירות. בשיחה עם מרים, התברר לנו שהיה זה תחביבם המשותף שלה ושל בעלה, להיכנס לחנות, להתבונן בתצוגת שטיחים ולבחור את האחד שנשא חן בעיניהם. גם ילדיהם נדבקו בחיידק זה.
באותו ערב נגלה בפנינו עולם חדש. מרים מתמצאת בנושא ופלטה כדרך אגב שמות של מקומות שכל שידענו אודותם היה, כי הם באירן, שיראז, טבריז, איספהן, פרידיאן, בוכרה ומושגים מקצועיים כגון אריגה בצפיפות גבוהה, ארבע קשרים, שתי וערב, דוגמאות קלאסיות, מדליון ועוד. גם אנחנו נדלקנו לרעיון והחלטנו שבהזדמנות הקרובה, נחליף את השטיחים הישנים ומלאי הכתמים בביתנו בחדשים. מעניינת במיוחד הייתה תגובת ילדינו, כשסיפרנו להם על כוונתנו הזאת: "הגיע הזמן, באמת!"
"אם באמת הגיע הזמן, למה לעזאזל לא אמרתם מילה?" - שאלתי בתרעומת, אך לא קיבלתי תשובה.
סיכמנו עם מרים, כי ביום שישי בבוקר נלך עמה לשוק הפשפשים ביפו וננסה למצוא משהו יפה. החנינו את מכוניתנו במרחק-מה וערכנו טיול קצר על הטיילת בואכה יפו. התפלאנו מחדש מיופי המקום והמאמץ הראוי שנעשה, כדי לנקות את שפת הים. הדבר היחידי שפגם ברושם הטוב, היה ריח הביוב החזק שהרגשנו בעומדנו על מרפסת התצפית. אני מקווה, כי זה מפגע זמני בלבד ולא אחד מסממניו הקבועים של המקום.
לבסוף הגענו לחנותו של משה סינאי, ברחוב עולי ציון 3. נתקבלנו בסבר פנים יפות ולא רק בגלל היותה של מרים לקוחה וותיקה - היא התחבקה עם בעל החנות - אבל גם בגלל אופיו מכניס האורחים של משה (ועוזרו קובי) ועם כוסות קפה, כמיטב המסורת של חנויות השטיחים בכל העולם.
עתה החלה תצוגה מרהיבה. משה ועוזרו שלפו אחד אחד את השטיחים שהצבענו עליהם מתוך הערמות המקופלות בצידי האולם ופרסו אותם לפנינו. הוא הזמיננו לדרוך עליהם ולהתבונן בהם מכל הזוויות. אני איתרתי במהירה מספר שטיחים שנראו בעיניי יפים, אבל לאשתי לוקח בדרך-כלל יותר זמן למצוא את מבוקשה וגם אחרי שפחות-או-יותר מחליטה מה היא רוצה, היא ממשיכה להתלבט, אם בחירתה הייתה נכונה. את העדפתי הראשונה, פסלה כלאחר יד, כמשעממת, אבל לבסוף הצלחנו להגיע להסכמה על הצבע וסוג השטיח שאנו מעוניינים בו והמבחר על הרצפה לפנינו הצטמצם לארבע-חמישה פריטים בלבד, שנשאו כולם חן בעיניי. לא הוספתי להביע את דעתי. ידעתי מניסיון, כי אם אנסה, אצליח לשכנע את אשתי, אבל אולי אחר-כך, כאשר נגיע עם רכישתנו הביתה, היא תימלך בדעתה. רציתי לתת לה להגיע בכוחות עצמה לבחירתה הסופית ורק לאחר מכן החילונו ב"קטע המגעיל" (כדברי אשתי), בירור המחיר. הוא קצת הפתיע אותנו (כאמור, איננו מוחים לנושא), אבל התנחמנו בכך, כי משה - שאינו רק סוחר, כי אם גם מעריך מוסמך - אמר, כי בחירתי הראשונה, זאת ששיעממה את רעייתי, הייתה עולה פי שלושה.
מה שהפתיע אותנו ביותר, הייתה גישתו של בעל החנות. הוא הראה לנו גם שטיח שבנה של מרים החזיר אחר שימוש במשך תקופת-מה, כי לא התאים יותר לריהוט בדירתו. שלא כמו בכל רכישה מסוג אחר, תהיה זאת מכונית, מחשב, או אפילו פריט ריהוט ביתי כלשהו, הוא עודד אותנו לקחת עמנו מספר שטיחים, להתרשם מהם במשך זמן-מה בסביבה הביתית שלנו ולהשאיר אצלנו רק את ההוא, המוצא באמת חן בעינינו. (אנו העדפנו לבחור כבר בחנות את השטיח שמתאים לטעמנו ולקחת רק אותו הביתה). משה אמר גם, כי נוכל להחזיר את הפריט שרכשנו אחר כמה חודשים ואפילו כעבור שנתיים. לפתע נפקחו עינינו. תפסנו, כי שטיח איכותי, שלא כמו פריט ריהוט אחר, הוא משהו שנשאר עמך לכל חייך, נכס, השקעה.
הפתעה אחרת שימשה דמותו של אדם סימפאטי שנכנס לפתע לחנות, בירך אותנו בשלום, התיישב לידינו בכיסא, התכבד אף הוא בכוס קפה ובהמשך התבונן בלי אומר ודברים בכל התהליך שתיארתי לעיל. שאלתיו אם הוא סוחר מחנות אחרת, קרוב משפחתו, או ידידו של משה והוא התוודה ברצון, כי במקצועו הוא רופא והוא נוהג בימי שישי לטייל בשוק הפשפשים ואם רואה, כי יש קונים רציניים בחנות, להיכנס ולהסתכל בנעשה. זאת הדרך שלו להירגעות. הוא גם סיפר, כי הוא מתייחס לנושא השטיחים כאל אומנות והחליף כבר מספר פעמים את אלה בביתו. מרים סיפרה לנו, כי גם בנה נוהג בצורה דומה.
שבענו נחת מכל תהליך הרכישה. אומנם הוצאנו סכום כסף נאה שהרווחנו בזיעת אפינו, אבל הפרידה ממנו הייתה ללא ייסורים יתרים (מה גם והשטיח הבוכרי החדש בסלון ביתנו גורם לנו הנאה צרופה). אכן, הכרנו עולם אחר, יפה, ללא מתיחות, ללא חמדנות-יתר. לא הרווח הכספי הוא העיקר, אלא ההנאה השיח ושיג הנוצר בין הקונה והמוכר. נכון, משה רוצה להתפרנס ממקצועו, הוא איננו מוכר את מרכולתו במחירי-הפסד, אבל הקונה מרגיש בטוח, כי לא עבדו עליו ואחר שעזב את החנות, המוכר אינו משפשף את ידיו בהנאה, כי הנה מצא זוג פריירים. הלוואי וירבו אנשי עסקים רבים כאלה בארצנו!