הרמזור היה אדום, אלדד הביט בכיסא  הריק שלידו ועינייו  כאילו וחדרו מבעד לריפוד לתוך סרט, הכיסא קיבל לפתע חיים ואלדד נשאב פנימה:

21 שנים לפני כן אלדד בא לקחת את רעיתו והבת שנולדה להם מבית החולים, הוא צעד לאט עם התינוקת החדשה שישנה בכיסא מיוחד לתינוקות, הוא שקל כל צעד וחשש למעוד, אט אט התקרב לרכב פתח את הדלת ושם בזהירות את הכיסא במושב שליד הנהג, כל תנועה הייתה מחושבת שחלילה והתינוקת לא תתעורר, הוא זכר את הוראות החיבור של חגורת הבטחון ופעל כמו שכתוב,

הקיף את הרכב והתיישב בכיסא הנהג כשהוא מפנה את מבטו לנוסעת החדשה, נוסעת שעל אף גודלה הזעיר כאילו ומילתה את חלל האוטו.

אלדד ידע שכל התנהלותו כנהג תשתנה עם השותפה החדשה, הוא לא חשב על זה מראש אפילו  ולא תכנן מאומה, הכל התבצע בזהירות בסוג של להקרין שקט ובטחון, בכל פעם שהכניס אותה לרכב באופן אוטומטי הפנה את תריסי המיזוג לכיוון שלו, הנמיך את המוזיקה ובדק שוב ושוב את החגורות של הכיסא, הוא חש כי האוטו קיבל ריח אחר, התכולה הייתה יקרה יותר מכל דבר אחר שהיה לו בחיים, כל נסיעה כשהאוטו החליק על הכביש הרגיש אלדד את כובד האחריות ומטרתו הייתה להגיע ליעד בשלום.

הנסיעות עם הקטנה שבדרך כלל ישנה בזמן הנסיעה היו יקרות מפז עבורו, התינוקת ישנה והוא היה באופוריה, אלו היו הדקות שבהן הצליח לעשות סדר במחשבותיו, השקט קיבל משמעות אחרת ,סוג של שקט עילאי.

כשהתינוקת גדלה הכיסא עבר למושב האחורי,אלדד דאג שהכיסא ימקום בדיוק מול המראה שלו, הוא לא רצה לפספס ולא לראות את פנייה הקורנים או לעיתים את פניה כשבכתה, העיניים היו נעוצות קדימה לכיוון הנסיעה וכל כמה שניות לראות את שאהבה נפשו כ"כ.

כשהילדה הגיעה לגיל בה יכלה לשבת מקדימה היא הייתה רצה ומתיישבת בשמחה ליד  אלדד, הוא היה מביט בבתו בגאווה, אהב לראות את שיערה מתנופף לצדדים עד אשר מצאה את התנוחה הרצויה לה, היא מיד השתלטה לו על הרדיו ודקות ארוכות הייתה מסובבת את הכפתור עד שמצאה מוזיקה שאהבה, הוא ידע שאין טעם לומר לה "תתמקדי בתחנה אחת", היא הייתה המלכה באוטו.

השיחות שניהלו והקול הילדותי שנשמע מהמושב שלידו רוממו את רוחו, הוא הקשיב לסיפוריה על בית הספר והחברות והיה מעורה במה שקורה בהפסקות והוא לא שבע.

ככל שהתבגרה רק סוגי המוזיקה השתנו באוטו ותוכן השיחות,אבל אלדד אהב להיות "הנהג הפרטי" שלה, הכיסא כבר לא נראה ריק מול גופה הצנום,הילדה גדלה,  היו פעמים שהיא דברה בטלפון הנייד שלה עם חברות במשך כל זמן הנסיעה ואלדד הרגיש נבגד, הוא רצה ברגעים הקסומים הללו את הילדה לעצמו, הנסיעה המשותפת הייתה כמו "נסיעת פולחן" והוא רצה שיתוף פעולה מלא מבתו.

כשבתו הגיעה לגיל בה יכלה להוציא רשיון נהיגה אלדד עודד אותה וליווה אותה עד אשר הוציאה רשיון ולפתע התמונה השתנתה, היא ישבה במושב הנהג והוא לידה, משהו נראה לו "לא בסדר", היה לו קשה להתרגל לסטטוס החדש, הוא רצה לשלוט ולחוש שהיא זקוקה לו אבל היא כבר הייתה בדרך לעצמאות.

צפירות חזקות של מכוניות העירו אותו מהחלום בו שקע והא החל לנסוע כשעיניו נעוצות בכיסא הריק שלידו, כיסא שהכיל תקופה שלעולם לא תחזור והוא חש בודד.