הלמות הפטישים הייתה בעוצמה  חזקה אבל נדמה היה שלכורים שהרכיבו אוזניות זה לא הפריע כלל, הם המשיכו בחציבה ובחיפוש אחרי היהלומים, כולם היו ממוקדים בנקודה בקיר שממולם , למביט מהצד היה קשה להבין שזו לא תפילה לאבן, זה הריכוז המקסימלי של אנשים שניסו להרוויח את לחמם בכבוד.

ארני היה מנהל משמרת מזה כמה שנים , רק הקמטים שעל פניו וידיו המסוקסות העידו על השנים בהם בילה מתחת לאדמה, הוא היה איש רציני וידע שבמקום הזה רק מי שעובד קשה והתמיד יכל לכלכל את משפחתו, חייו לא היו סוגים בשושנים, הוא היה יליד המקום וגם אביו היה כורה וכך כל שכניו וחבריו, זה היה מקור הפרנסה היחיד באזור.

ארני קדח במרץ לתוך הקיר אבל המחשבות נשאו אותו רחוק,חלומו היה להשביע את תיאבונה של רעיתו, הרעב שלה לחיי מותרות, לבזבוזים.

את רעיתו הכיר דרך מודעה בעיתון, לא היו רווקות מספיק במקום מגוריו ולכן פנה לעיתון ואחרי היכרות קצרה נישאו השניים, אשתו ממש שנאה כל יום שעבר במקום שבו היה ונדמה שנעצר הכל, העצים,צבע השמים והתרבות האנושית.

ארני אהב ונמשך לרוע של רעיתו, ככל שהתלוננה יותר ולא הפסיקה לבוא אליו בטענות כך הוא חשק בה יותר, היא הענישה אותו בכל דרך אפשרית וכל מגע פיזי בינייהם הפך ל"נשק" שלה נגדו ולכן האתגר שלו לספק לה את כל הגחמות רק גדל.

בעודו שקוע בנקודה בקיר שלפניו פגע משהו בידו, ארני הפסיק לרגע את הקידוח והביט למטה, נשימתו נעצרה, יהלום בגודל של ביצה נפל לו על היד והתגלגל לרצפה, לקח לו כמה שניות להתעשת והוא חזר לקדוח שאף אחד לא יראה מה שהוא ראה, לאט לאט הרים את היהלום  והכניס אותו לכיס, החוקים במקום היו ברורים "כל מה שנמצא עובר הלאה להנהלה, ארני ידע זאת כל חייו שאין שום דרך לגנוב את בעלי המכרה, היו בעבר מי שניסו אבל נענשו בהתאם.

בהפסקת הצהרים נכנס ארני לשירותים והוציא בזהירות אתה אבן, הוא ניקה אותה ביסודיות ופיו נפער מההלם, זה היה היהלום הכי גדולש ראה מימיו, צבעו היה טורקיז וירוק וזו הייתה אבן נדירה וארני ידע זאת, "מה עושים? מה עושים?" שאל את עצמו בלחש ולאחר מספר דקות עטף היטב את האבן והלך לחדר ההלבשה  שם הטמין אותה בתאו מאחורי ערימת סחבות שהיו שם שנים.

שבועות הסתובב ארני עם הסוד הגדול, לא היה לו קל, אשתו איימה שתעזוב אותו אם לא יחול שינוי בחייהם והוא ידע שעליו להיות זהיר יותר מתמיד, מדי פעם היה שולח את ידו מתחת לערימת הסחבות וממשש את האבן.

יום אחד ארני הגיע לתא ההלבשה ,פתח את הארונית והושיט את ידו ו..כלום, האבן לא הייתה שם הוא הפך את ערימת הבגדים הישנים כאחוז טירוף והאבן נעלמה, הנורא מכל קרה לו והוא לא יכל לשתף אף אחד בסוד הגדול שלו.

הוא חזר הבייתה שפוף מתמיד וידע שהולכת להיות לו קבלת פנים רגילה מאשתו המקטרת, להפתעתו כשפתח את הדלת הבית היה שרוי בדממה מוחלטת, הוא חיפש בחדרים והבית היה ריק, על שולחן האוכל ראה מעטפה גדולה, הוא פתח אותה בידיים רועדות וראה מכתב מרעייתו שהודיעה לו שעזבה אותו לטובת גבר אחר,עשיר ומסודר כדבריה.

ארני היה שבור, גם העבודה כבר לא דמתה לתקופות  אחרות, הבית היה ריק בערב כששב מהמכרה מלוכלך ומדוכא ויום המשכורת הגיע וארני התלבש יפה לנסוע לעיר הגדולה לפרוע את הצ'ק, בצאתו מהבנק הבחין לפתיע באשתו יושבת במכונית ספורט פתוחה,

היא נראתה יפיפיה, ארני התקרב והכין את עצמו לגעור בה ואף להתחנן שתחזור אליו.

אשתו הסתובבה אליו "מה אתה רוצה? כתבתי לך שהכרתי גבר עשיר שדואג לי ברמת חיים אליה אני מורגלת, ולא רק לכלכלה שלי ושל הילדים הוא דואג הוא לפחות גם מפנק אותי ביהלומים מה שאתה מעולם לא עשית"

היא פתחה כפתור בחולצתה והצביעה על התליון שהיה תלוי עליה.

היהלום שארני מצא,החביא וייעד לה היה תלוי על צווארה כשהוא שולח קרניים זוהרות ומנצנצות.