אמרתי את זה כבר מספר פעמים וכנראה אצטרך לחזור על כך פעם אחר פעם: מופלאות הן המהתלות שהחיים מכינים לנו.

ביום חמישי שעבר לקחנו את אחת מנכדותינו שהגיעה למצוות, לבנק ופתחנו עבורה חשבון. אינני יודע אם ילדה נכנסה אי-פעם לבנק - בטח לא כלקוחה! - ובזמן שהמתנו לפקידה שתתפנה, הסברתי לה כמה מושגי יסוד בבנקאות, שהבנק הוא כמו כל עסק אחר, אך הסחורה שהוא מוכר וקונה הוא כסף וגם כי הבנק מעוניין להשתמש בכספה ומוכן לשלם לה עבורו - מושג הנקרא ריבית.

(באותו רגע נזכרתי, כי אותי לימדו מאז שחר ילדותיי לחסוך ובמגירתי שמרתי בגאווה פנקס-חסכון על שמי, בו היו רשומים 22 פֶנְגו, המטבע ההונגרי של אז. ערב אחד קרא לי אבי ידיעה מהעיתון, כי "הבנק פשט את הרגל". כאשר שאלתיו על משמעות הדבר, הסביר לי בפשטות, כי היה לי כסף ועתה אין לי. התקשיתי לעכל את העובדה, כי כל חסכונותיי ירדו לטמיון, אבל למדתי שקיימים כוחות שאפילו לאבי הכול-יכול אין שליטה עליהם).

נכדתנו לא דיברה הרבה באותו יום בבנק, אבל היה לי ברור שאיננה רוצה להפקיד (או 'להפקיר' בלשונם של הגששים) את הכסף שקיבלה כמתנה בחגיגת הבת-מצווה בבנק. אימה סיפרה לי אח"כ, כי יש לבתה רעיונות אחרים בקשר לניצולו של הסכום הנכבד שהצטבר בחשבונה.

היום הוזמנה כל משפחתנו להצגת הבכורה של 'מרי פופינס' בהפקתה של הלהקה השכנים של ציץ'. מעולם לא סבלתי מיוזיקלס ועל כן ממש נדהמתי, כאשר ראיתי את הסצנה בבנק מופיעה בהצגה. אביהן הבנקאי של שתי הילדות (נכדתנו אינה אחת מהן, יש לה תפקיד אחר), מבקש מהן להפקיד את כספן בבנק שלו והן מסרבות. אני מניח, כי גם נכדתנו, שעשתה אין-ספור חזרות על ההצגה, חשבה באותו יום בבנק על ההצגה בה היא מופיעה.