כשפתחתי בבוקר את העיתון, לא שמתי לב לתאריך ולא ראיתי שום כותרת המציינת את ייחודיותו של היום. גם בדרך לעבודה, בסיכום חדשות הלילה וכותרות העיתונות ברדיו, לא צוין התאריך. רק במשרד הזכיר לי עמית לעבודה, כי היום הוא כ"ט לנובמבר, הכינוי ל-29 בנובמבר 1947 - מקרה יחידי כמעט בו משמשות אותיות עבריות לציון תאריך לפי הלוח הגרגוריאני - היום בו הצביעה העצרת הכללית של האומות המאוחדות בעד חלוקת ארץ-ישראל, החלטה שהובילה למעשה להכרזה על מדינת ישראל ב-14 במאי 1948. לפי התוכנית, נועדו למדינה היהודית כ-57% מכלל שטחה של ארץ-ישראל ולמדינה הערבית-פלסטינית כ-43%. כ-100 קמ"ר באזור ירושלים ובית-לחם היו אמורים להפוך למובלעת בין-לאומית בחסות האו"ם.
בעד אישור התוכנית הצביעו 33 מדינות, 13 מדינות הצביעו נגדה ו-10 נמנעו, יחסי כוחות שאפיינו את עצרת האו"מ באותה תקופה. כאשר ישראל נתקבלה לאו"ם ב-11 במאי 1949, (המדינה ה-59 בארגון), 37 מדינות הצביעו בעד צירופה, 12 התנגדו ו-9 נמנעו. היום חברות בעצרת 192 מדינות, כמעט כל המדינות העצמאיות בעולם. 60 מהחברות הן מדינות מוסלמיות, מהן 24 מדינות ערביות. מדינות אלה, ביחד עם רבות ממדינות העולם השלישי, מצביעות לעתים קרובות נגד עמדות ישראל.
אני זוכר היטב את ה-29 בנובמבר 1947, את השמחה שהשתררה בקרב הציבור היהודי בצ'כוסלובקיה, בה גרתי באותה התקופה, ציבור שהזדהה עם הרעיון הציוני ועם קום המדינה עלה ברובו ארצה (עד כדי כך שההלצה הרווחת הייתה, כי האחרון שיעזוב, מתבקש לכבות את האור).
בברטיסלאבה, בירת סלובקיה, חגגנו את ההחלטה ההיסטורית באו"מ בעצרת חגיגית בתיאטרון הלאומי. בחלק הרשמי השתתפו העסקנים לבושי חליפות, מעונבים, נישאו ברכות, הושמעו נאומים, אולם החגיגה האמיתית נערכה על-ידי חברי תנועות הנוער הציוניות בכיכר המושלגת לפני בניין התיאטרון. מאות מאתנו נאספו בתלבושת צופית - חולצה לבנה, מטפחת כחולה, שמלה, או מכנסיים קצרים - ומניפי דגלים לאומיים, יצאנו בריקוד הורה סוער סביב המזרקה שבמרכז הכיכר. החשמליות נעצרו והמוני סלובקים התבוננו משתאים במחזה.
מסתבר, כי רב-סרן שמועתי, אינו יליד הארץ, או אולי יצא בשליחות הסוכנות לסלובקיה? למחרת שאלו אותי חבריי לעבודה הגויים, אם זה נכון, כי חוליגאנים יהודים משולהבים רקדו במרכז העיר עם פגיונות בין שיניהם.