מס' צפיות - 301
דירוג ממוצע -
מול כל העולם...(חלק רביעי)
"תודה" הוא אמר לי כאילו שעשיתי עבורו משהו. לא החזרתי לו תשובה. המשכתי להביט במראה, בודקת אם האיפור לא נמרח...
מאת: הדר 09/06/09 (14:18)

"תודה" הוא אמר לי כאילו שעשיתי עבורו משהו.

לא החזרתי לו תשובה. המשכתי להביט במראה, בודקת אם האיפור לא נמרח.

"אז גם את לכנס המועצה האזורי?" הוא שאל שוב במבט של עגל קטן ומתוק.

"כן.." עניתי בטון קריר.

"נחמד, מאיפה את?" הוא המשיך לשאול, ואני די כעסתי עליו, על כל השאלות שהוא מתעקש לשאול דווקא עכשיו.

"קריית נוי" עניתי בלי רצון.

"אני מקבוץ רמת חן." הוא אמר בחיוך. לא הבנתי איך הוא ממשיך לחייך את החיוך הכל כך נצחי שלו גם כשאני חסרת תגובה וקרירה איליו.

"יש בכלל מקום כזה?" שאלתי בבוז.

"הרבה לא מכירים." הוא צחק. "זה נמצא דרומית מכם." הוא הסביר.

"אה, יופי" אמרתי בקול שלא משאיר ברירות אלא להתעצבן ולעזוב, אבל להפתעתי הוא המשיך באדיבות המיוחדת שלו.

הגענו לקומה הכמעט-אחרונה.

יצאתי והוא אחרי.

 

"אמ, סליחה, אתה יודע אולי איפה הפגישה של המועצה האזורית?" שאלתי אדם שעבר שם, מתעלמת לחלוטין מעופר. האדם חייך וענה לי בראשו שלא.

"אני יודע" עופר אמר בחיוכו,, כשלפתע קלטתי שיש לו לחיוך הזה גם גומות חן.

עכשיו באמת שנאתי אותו. כל החיים, רציתי שיהיו לי גומות חן, כשהייתי קטנה החזקתי את הלחיים במשך כמה שעות עם מכחולים ואח"כ עם טושים כדי שייווצרו לי גומות, זה לא הלך.

כל כך קנאתי בילדים האלה שעל פניהם נצנצו שני חורים קטנים ויפים שנקראים גומות.

 

"בואי, זה מפה וימינה." הוא אמר והורה לי את הדרך.

כל מה שחשבתי עליו באותו רגע היה, איך לא נמאס לו להיות נחמד כל כך כל הזמן?

 

נכנסו לחדר ישיבות גדול ומפואר. את כל שולחן עיטר משולש שם קטן ובו השם של הנציג והעיר או הישוב שממנו הוא בא. 'וואו, הם ממש השקיעו', חשבתי לעצמי.

ועופר, כאילו קרא את מחשבותיי ואמר "זה ממש נחמד מצדים לסדר פה כל כך יפה, אני שמח שהם לוקחים אותנו ברצינות."

הוא תמיד חייב להגיד את הדברים הנכונים שנשמעים הכי טוב? שאלתי את עצמי בכעס.

היו בינינו, כלומר בין עופר לגוש הקרח שהייתי כמה רגעים של שקט ואז הוא שאל " את מהמקיף המרכזי, נכון?" לא היה קשה לנחש את זה. היו רק שני מקיפים בקריית נוי- המרכזי, של אנשים כמוני, שאוהבים לבלות בשישי, וכאלה מבי"ס הדתי שאוהבים לכבוש כיפה ולעטות עליהן חצאיות שעושות חיים קלים למנקות בקניון.

"מה נראה לך?" שאלתי בקול תקיף והבעה צינית ומזלזלת.

"כן, זאת באמת שאלה קצת טפשית..." הוא צחק צחוק מתגלגל כמו של ילד קטן.

"אפרופו טיפשי, שכחתי לציין, אני עופר."

"רון.." חייכתי חיוך רפה.

הכותב הוא תלמידת כיתה י"א (כמעט) שחולמת (כמו כולם) לשנות את העולם...

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר