זמן יקירתי שלום,

חשתי בכאב דברייך בשיחתנו האחרונה על כוס קפה ועוגה. כלומר, את אכלת ואני התבוננתי בך (אני ב"שומרים", לא?) כואבת את הרגשתך המזופתת. ולמה ועל מה? כולה גיל. מה קרה? אז אנחנו מתבגרות, זה אומר שזהו, עלינו לפנות את הבמה? חסל עלינו? אבד עלינו הכלח? (ולא, לא ישנתי עם ביאליק הלילה)

את מספרת לי שאת עצובה, שיש לך הרבה לילות לבנים, שאת בוכה ללא סיבה, שיש לך כאבים ללא סיבה, שאת חיה ללא סיבה, שאין לך כח לקום בבוקר, מחפשת סיבה לקום בבוקר, שאת צועדת ליד החיים ולא בתוכם ולי יש לאמר לך רק דבר אחד. דבר אחד עם הרבה תתי דברים ונושאים אבל התוצאה הסופית מובילה לדבר אחד.

שטויות במיץ, יקירתי. הכל ענין של גישה. הכל ענין של איך אנחנו מתנהלות בפועל. הכל בא מהראש. איך שתכווני שם את החדרים והקפיצים ככה יתנהלו חייך. תכווני למס` 5 (חמסה, טפו טפו טפו) תתנהלי כמוני, ללא עזרת סוני. יהיה לך כיף ושמחה ותני לי לספר לך קמעא.

עכשיו, זה בדיוק הזמן להתחיל ולהתכונן לעתיד. טוב שדיברנו אתמול. להתכונן נפשית וגופנית למצב החדש, זמן יקירתי. אסור להיתפס לא מוכנה, בדיוק כפי שמצאתי אותך אתמול.

את הרי מלווה אותי בנאמנות כמעט 56 שנה (בנובמבר) ודווקא בגלל זה אני חשה שאנחנו כה קרובות ולכן אני מרשה לעצמי לכתוב לך בחופשיות ולו בזכות חברותינו ארוכת השנים. עדיף לי לאמר לך את שבמחשבותי מאשר לחכך כפיי בהנאה מדושנת עונג ובחדווה כבושה כמו רבים אחרים ולראותך סובלת.

איך הגענו לתחנה הזו בכלל , זמן יקירתי, הרי לא ממש שמתי לב ליופי הדרך. אבל לא נורא, הנסיעה טרם הסתיימה ויש עוד הרבה תחנות בדרך ולכן אני רוצה להעביר לך קצת טיפים שרכשתי במהלך הנסיעה הזו. מצחיקים ורציניים גם יחד. להעלות תמונת מצב עדכנית שאולי תשפר את רוחך ותהווה עבורך שער לדרך טובה יותר.

אצל גברים, הסימון הכמעט יחידי לקווי הגיל ניכר בהתקדמות הפדחת לכיוון האופק ואת יודעת שאני חובבת בעלי קרחות. לדעתי, אם זה מלווה בגוף המתאים זה הכי סקסי בעולם (לטעמי האישי כמובן) . תראי את וונטוורת` (הנמלט התמידי) מילר או את ברוס ויליס מחמל נפשי.

גם שינוי הצורה הנתעב בצואר הינה "טרגדיה" זעירת אנפין. לא, עוד לא צואר תרנגולת אך בהחלט כבר לא של פרגית וצרה נוספת היא שבניתוח הרמת עפעפיים את מקבלת "לוק" של תמהון תמידי.

המשפט "וואו, את נראית נהדר" יוחלף ב "את נראית נהדר לגילך" ויחי ההבדל הקטן בדידקטיקה.

אז נכון, יש לנו את הפרספקטיבה ואת התבונה שבאה מהנסיון וגם אם אין לך, שחקי אותה כאילו יש. את מכירה את המשפט

if life wasnt funny, it would just be true?

החיים אולי נראים קלים יותר בגלל התובנות האלו אך מה עם התפקוד הפיזי המתחיל להיות כבד?

חחח, אז נכון שאי אפשר לזייף את נסיון החיים שרכשנו, אך נסי לתת מנסיוננו לצעירים בני 20 ומשהוא, או אז תגלי איך נסיון החיים שלנו מתבטל בשניה בגלל הצלוליט שלנו ועוד למול עינינו.

אנחנו גם לא מתיישנות טוב יותר עם הגיל כמו יין. מי שהמציא את המשפט הזה לבטח לא ידע לשתות.

נכון, נכון, אל תעקמי את האף, אני יודעת שלא שאלת בעצתי, אבל  כחברתך הקרובה ביותר (לפחות כך אני מרגישה) במרוצת שנותי אני מעדיפה לאמר את אשר בליבי מאשר לשתוק. קשה לי לראות אותך רק מלינה ומלינה על החיים כל הזמן.

החיים חובקים בתוכם הרבה אפשרויות ואנו נמצאים איפה שבחרנו להיות. נוכחתי לדעת שלפעמים לדבר עם מישהו, ואפילו זר, עוזר.

עוד נוכחתי לדעת שהרבה פעמים אנחנו שואפים לשינויים בחיינו ומאידך לא מצליחים להביא את עצמנו לעשות את השינוי הקטן ביותר. בדרך כלל זהו דווקא הפחד משינוי. ההתמודדות עם משהו חדש ולא מוכר, כי לבחור זה לקחת אחריות.

מה לעשות את שואלת? לעשות. תפסיקי לשבת על הישבן וליילל כל היום. זה ממש לא יביא אותך לשום מקום.

מביאים את המצב הנתון לתועלתנו האישית והפרטית. הדבר הכי חשוב הוא לפתח חוש הומור אם אין לך, מתחילים לעשות כושר, כן, גם ספינינג, מה רע בספינינג? למה על הגג של עזריאלי ? צריך להעז אני אומרת. להתגבר על הפחדים שלנו. אם הצעירים שבחבורה יכולים, גם אני צריכה לנסות ולהזכירך,  למרות שהאירוע לא היה משהו, החוויה היתה נהדרת. אז למה להפסיד חוויות רק בגלל הפחד המקונן בך או בנו?

ושוב אני סוטה מהנושא כהרגלי בקודש. אז איפה הייתי, אה, לעשות כושר, להאריך ימים ולהתחיל להתפלסף.

תלמדי לשחק. תרתי משמע. גם אם בפועל את לא מרגישה הכי הכי, תראי לעולם ולכולם שאת מרגישה בעננים. את יודעת, לפעמים זה יכול להביא אותך בסופו של יום ותהליך לאיזושהי חשיבה חיובית.

זה לא הולך להיות קל, הענין הזה של נעורינו האבודים, אני מודה, אבל בתכל`ס זה גם לא קשה כל כך. עברתי בחיי דברים הרבה יותר קשים, את בודאי זוכרת, אז תני מה שאת יכולה ושנסי את מותנייך הדקות עדין.

אל תבעטי ואל תצרחי. אשה תגרנית אינה חזיון נעים לעין.

תשובתי המועלה כאן על דף כבר נהפכה למין נאום קטן וזה בהחלט סיבה לקיצור דברי ואני מניחה שמה שניתן לי כרגע לעשות הוא לשגר לך תקוה. המשיכי לשאת ראשך מורם בגאון. הרווחנו את זה, לא?

וכאילו שיש בידינו ברירה אחרת?

הכל בראש אומרים לנו ואני חייבת להסכים. הכל ענין של גישה.

לגיל הכרונולוגי אין שום קשר אצלי למשובות שאני עושה, למתיחות על חברים, להשתוללות עם בתי ברחובות וכן היא עדין מסתובבת עמי (גם אם לפעמים היא עושה קולות של שטיח מהמבוכה כשאני מתירה רסן). איזה כיף.

גישה חיובית כבר אמרתי, נכון?

היות וחשיבה חיובית היא ממש "אין" עכשיו. אז מה איכפת לך לנסות.  הגיל הוא כלום אומרים ואילו הגישה היא הכל. (נדמה לי שאני מתחילה לחזור על עצמי, זה גם ענין של גיל?)

ואולי ישמע לך כאילו אני מתפלספת עכשיו, אבל איך שאני רואה את החיים, הם לפעמים חלום בלהות ולפעמים עוברים כמו קשת בענן אך כל עוד אנו שם, בתוך הקשת, החוויות עצומות ורוב האופציות עדין פתוחות בשבילנו.

את יודעת, תמונה מקפיאה את הדקה, את הרגע ואת הזמן בצורה נפלאה, אבל תמונות כדרכן של תמונות, גם הן מתיישנות, מצהיבות ואפילו מתקלפות (הלואי עלינו קילוף טבעי כזה, אה ?)

הנעורים אחרי הכל הינם משב רוח צונן אחרי יום לח במיוחד. ואילו ההתבגרות והבגרות הינם אתגר בפני עצמו. אז בואי ונברח ביחד מהצונאמי המתקרב ונפסיד בכבוד.

בואי ונעמוד בפני האמת. האלטרנטיבה הטובה ביותר היא שלוות נפש וקור רוח גם אם חלק מזה מושג באמצעות בוטוקס.

ממני, שאוהבת אותך עד אין סוף 

אלינוער 

בקרו בבלוג שלי - המטבח של אלינוער