כל פרסונל בית החולים עמד בפתח הבניין, כולם היו נרגשים מגודל המעמד, התורמים מארצות הברית היו אמורים להגיע בכל רגע, כל הפרסונל ידע את המשמעות של ביקור הפמליה-עוד כסף מתרומות לבית החולים, עוד ציוד וכ"א שירכשו עם הכסף שיקבלו, עוד אמצעי טיפול מתקדמים לחולים שהוגדרו בז'רגון הרפואי כ-"לא יציבים,חולי רוח,משוגעים".

שיירת המכוניות נעמדה בפתח המוסד והתורמים הנכבדים החלו לצאת מהרכבים, רובם לבש מחלצות וחייכו לכל עבר, מנהל המוסד התקדם לעברם,לחץ ידיים ועשה להם הכרות עם הצוות שעמד בפתח כפי שילדים נוהגים לחכות לאיזה ממתק.

הקבוצה מנתה עשרה אנשים שהגיעו הישר מארה"ב, כולם היו יהודים עשירים שתרמו את חלקם למדינת ישראל ולתושביה.

זה לא היה ביקורם הראשון בארץ וכל פעם התרגשו מחדש, מצפונית זה עשה להם טוב "לתרום" מעולם לא גרו פה, ילדייהם לא שירתו בצבא וממרום מעמדם הפיננסי תרומה נחשבה כעוד נדבך לתדמיתם.

בכל החבורה הזו היה מוישה זקן הפמליה, איש מבוגר מאוד שהלך בזהירות ע"מ לא למעוד,איש עם פנים טובות שנראה כמו פרסומת לסבא שהנכדים אוהבים לשבת בחיקו.

מוישה שרד את טרבלינקה ומשם היגר לארה"ב למשפחה שקיבלה אותו באהבה ושם חי מאז מלחמת העולם השניה אבל לעולם לא הפסיק את הקשר עם מדינת ישראל שהייתה בעיניו קסומה.

כל הפמליה נכנסה פנימה כאשר הם מקבלים הסבר על המחלקות השונות, המראה לא תמיד היה קל, אנשים שהתנהגו מוזר ולמעשה התעלמו מהקבוצה שלכאורה הפריעה להם את שיגרת היום, באחת המחלקות היותר שקטות קבלו הסבר שפה חלק מהחולים הם אנשים שהגיעו מאירופה אחרי המלחמה ונשארו במצב כפי שהגיעו,מנותקים,מוזרים אבל לא מזיקים לא לסביבה ולא לעצמם, מוישה הביט ואנחת צער בקעה מגרונו, הוא הבין מה הם חוו והייתה לו אהדה אליהם.

ליד אחד החלונות עמדה אישה קטנה, צמה ארוכה לבנה השתלשלה עד למטה והיא לא סובבה את ראשה למשמע הרעש הלא אופייני עם היכנס הפמליה לחדר, מוישה היה סקרן והתקרב אט אט וניסה להסב את תשומת ליבה, הוא מאוד רצה להחליף איתה מילה לנסות לנחם,לעודד אבל היא כמו והייתה קפואה לא זזה.

בזהירות הניח את ידו על ידה והיא הסתובבה, לא הייתה לה שום הבעה בפנים אבל הסתכלה היישר לתוך עיניו.

מוישה התעורר וראה את חבריו לקבוצה ורופא מביטים בו בדאגה, הוא התעלף והם חיכו שיתעורר, אבל מוישה התיישב ואמר" אני רוצה לחזור לגברת שעמדה ליד החלון", ניסו להניע אותו שיתאושש קודם אבל הוא התעקש, הם לא ידעו, הוא זיהה את האישה הקטנה שנראתה כמו מלאך, זו הייתה ינטל חברת ילדות שלו מהרחוב, זו הייתה ינטל שנ קרעה מזרועותיו כאשר העלו אותם לרכבת המוות, זו הייתה ינטל שהיה בטוח כי מתה שם בטרבלינקה,זו הייתה ינטל שאת פניה ראה כל בוקר שהתעורר וכל ערב שהלך לישון.

מוישה ממש קפץ מעל המיטה ודרש שיקחו אותו אליה.

הובילו אותו לאחד החדרים והצביעו על הדלת כשהרופא שואל "אתה בטוח שאתה רוצה להכנס לשם לבד"? מוישה לא ענה,ליבו הלם בחוזקה והוא רצה רק לצעוק ופתח את הדלת.

ינטל ישבה על כיסא בסמוך לחלון כאילו וחיכתה לו, האו קרב אט אט הרים אותה בעדינות מהכיסא והצמיד אותה לזרועותיו,היה לו ריח של הבית לפתע, השנים כאילו ונמחקו וינטל לא זזה,היה נדמה לו שקראה בשמו והוא צעק "ינטל זה אני מוישה" והיא לא הגיבה,דמעות החלו לזלוג מעיניו והוא דיבר אליה יידיש והחל לשיר לה שיר שהכירו בילדותם, ינטל הביטה בו והבעת פניה לא השתנתה והוא התחנן שתיתן לו סימן שהיא מזהה והיא לא זעה.

שעות בילה בחדרה כשהוא מתעלם מהאנשים שנכנסו ויצאו מהחדר,הוא ישב על המיטה כשינטל מכרובלת בזרועותיו והוא מנענע אותה כפי שמנענעים תינוק.

ינטל לא הגיבה אבל גם לא גילתה סימני התנגדות משהו בגופה שידר שהיא מרגישה בנוח בזרועותיו. כשהערב החל לרדת הבין מוישה כי עליו להפרד מינטל,להפרד שוב אבל הפעם בדרכו הוא,להפרד ולהשאיר אותה בעולם שבו היא חיה, הוא הרגיש כי פרע חוב נפשי שהלך איתו כ"כ הרבה שנים, נישק אותה ברכות ולחש לאוזנה ביידיש "ינטל אהובתי עוד אשוב".

מחלון המכונית שלקחה אותו מבית החולים הוא הבין כי סגר מעגל והביט במבנה עד אשר נעלם מעיניו הדומעות.