מס' צפיות - 673
דירוג ממוצע -
לא עליתי לקברו. לא ביקרתי את משפחתו...
מאת: zvidoc 06/05/08 (23:24)

הוא מבקר אותי בלילות, אני נזכר בו רבות, קשה לי לומר "קשה לי" אך באמת קשה לי, הכל מתחיל דווקא לא איתו, הכל מתחיל עם שכן קרוב, כן שכן מעט צעיר ממני, ירון, אימו צ. הייתה אחות בית ספרי, אישה נאה, אפילו יפה ותמירה, מאד נעימה טובה ועליזה.

 

ואז באה הידיעה הנוראה, בחורף קר של 28.12.1975, קיבלתי שחרור מיוחד מהצבא והספקתי להגיע ללוויה. אמיצים וזקופים עמדו הוריו, ילד יחיד היה, חבריו לכיתה ורבים משכיניו, כולם עמדו זקופים, זקופים חזק, אנו, במדים עם כומתות והאחרים עם כיפות וממטפחות ראש.

 

ואז כיתת יורים פקודת אש קיבלה, אבל אני לא שמעתי את מכת האש, בעצם לא שמעתי כלום, רק ראיתי, ראיתי את הנורא מכל, ראיתי את שכנתי, אחות בית הספר התמירה, ראיתי כיצד היא קורסת, קורסת כבלון עם תקר, קורסת ומצטמקת, מאבדת אחיזה, ללא קול, ללא בכי, רק בצנעה.

 

נפלו לי חברים במלחמת יום כיפור, גם אחר כך נפלו, גם בפיגועים ועד גרוע מכך בתאונות דרכים, אך יותר לא נכנסתי לבתי קברות, יותר מעשרים שנה לא עשיתי כך.

 

היה לי חבר, חבר ילדות, חבר אותו ראיתי כל חופשה, כאשר הייתי לקיבוץ דודי בא, איתו ועם בני גילי האחרים הייתי משחק, עושה גיוסים או סתם ברפת עובד. יצא המקרה ומצאנו עצמנו לומדים יחד בקדם צבאי.

 

ידענו כבר אז כי נגויס יחדיו עם כל הכיתה אז עשינו לנו עוד חברים. ואז סיימנו את הלימודים, בהמתנה לגיוס ,נסעתי לעיתים עוד יותר קרובות לקיבוץ, עבדנו כמו חמורים ובילינו כמשוגעים, כמו כל הצעירים ללא חשש מהחיים.

 

ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים, אני אל הקיבוץ מיהרתי, למלאת מקומם של גברים מגוייסים,יחד עם כל הצעירים, את כל העבודה, בפלחה, כותנה ורפת מילאנו, עם מעט מתנדבים. וכך אחרי כחמישה ימים, הופיעו מקצין העיר, עם צו גיוס חירום, לו ולי, "מחר בבוקר אתם מתייצבים", מסיבה קטנה עשו לנו בקיבוץ, מסיבת תודה על העבודה היעילה, מסיבת פרידה ולדרך צלחה.

 

יומיים אחרי זה לסיני הובלנו, כך בלי טירונות של ממש ובלי הכנה ישר למלחמה. פוזרנו כל הכיתה במרחבי הדרום, המלחמה עדיין בוערת סביבנו למרות וגורלה כבר הוכרע והכל עבר עלינו בשלו. לאחר המלחמה מצא כל אחד את יחידתו והכל בא כמעט על מקומו.

 

רחוק הייתי ממנו, הוא נשאר בדרום ואני הועברתי למרכז, אך בחופשות תמיד השתדלנו להתראות. כמעט כל השירות חלף, ואז אחי, כאשר הייתי במשמרת שבת  22.4.1976, בא, מיד חשתי כי דבר נורא קרה, כי אחי לא סתם בא, ואז הוא, אחי, סיפר לי את הנורא, לא בקרב הוא נפל, אך נפל וכל היתר לא שינה, בתורי קרסתי לי, לא טלפנתי לקיבוץ, גם לא ביקשתי שחרור, לא הלכתי לנחם את הוריו, לא יכולתי לדבר עם חבריו, שנים באתי לקיבוץ כצל ורק פיללתי לא לפגוש, לא את הוריו ולא את אחיו. השארתים לבד ונשארתי עם כאבי בדד.

 

בתנאים טרגיים נפלו שכני וחברי , לא בקרב , עד כמה נורא.

http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=97155

http://www.izkor.gov.il/izkor82.asp?t=97096

 

הכותב הוא דור שני לשואה , בן למשכילים אקדמאים, מכונאי בדימוס, מדריך יישומיי-מחשב בפועל. אוהב מוסיקה קלאסית, ברוק רנסאנס ומודרנית. קורא-תולעי בשלש שפות ובעל דעות שמאל מתון - http://forum.kan-naim.co.il/viewforu

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות לכתבה זו התקבלה תגובה אחת לקריאת כל התגובות ברצף
1.
ככ מוכר
מיכל 07.05.08 (12:19)