פרשת שמות- רמז לגאולה העתידית- כיצד?

 מאמר מאת: אהובה קליין

 פרשת שמות- היא הפרשה הראשונה הפותחת את חומש שמות ומתארת את משה  מתחילת דרכו  ועלייתו ההדרגתית- לקראת מנהיגות ברוכה וגדושה במעשים וציוויים- ובשליחות מופלאה ונשגבה  מאת ה':

וכך התורה מתארת את שובו של משה אל מצרים יחד עם ציפורה אשתו וילדיו:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְיָן, לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם:  כִּי-מֵתוּ, כָּל-הָאֲנָשִׁים, הַמְבַקְשִׁים, אֶת-נַפְשֶׁךָ. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל-הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב, אַרְצָה מִצְרָיִם; וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדוֹ.  וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה; וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת-הָעָם.  וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה:  כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.  וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.  וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.  וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי.  וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ; אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלֹת".

 [שמות ד, י"ט-כ"ו]

השאלות הן:

א] מדוע הגיע העת לשובו של משה למצרים?

ב] באיזה אופן  שב משה למצרים?

ג] מה הטעם לרצון ה' להרוג את משה בדרך לשליחותו החשובה?

 תשובות.

משה שב מצרימה.

רש"י מסביר: הרי משה גדל במצרים, אך כאשר ראה שני  עברים נצים הוא   ברח ממצרים- למדיין, כפי שמתואר :

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו.  וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל.  וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ.  וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ--הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי?  וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.  וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר".[שמות ד, י"א-ט"ז]

ומי היו אותם אנשים נצים? התשובה: דתן ואבירם הם היו חיים, אלא שירדו מנכסיהם- והעני חשוב כמת.

 לגבי העני- ההוכחה היא בפרשה זו, לפי שנאמר:

"כִּי-מֵתוּ, כָּל-הָאֲנָשִׁים"[ נדרים ס"ד]

רש"י מסתמך על דברי   חז"ל: "תניא: ארבעה חשובים כמת, עני ,מצורע, סומא ומי שאין לו בנים.

לכן ,משה יכול לשוב כעת למצרים- לפי ציווי ה' .

 הרמב"ן מסביר: כי בהיות משה עדיין במדיין –ציווה אותו ה' לשוב למצרים ואל יפחד שם  - כי מתו כל מבקשי רעתו.

ספורנו סובר: משה יכול לחזור למצרים- לפי שמתו המלך ועבדיו- אשר בקשו להרגו כפי  שנאמר:

"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל- הָאֱלֹקים, מִן-הָעֲבֹדָה". [בראשית ,ב, כ"ג]

האופן- בו שב  משה למצרים.

 הכתוב מתאר:

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל-הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב, אַרְצָה מִצְרָיִם; וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדוֹ".

 משה שב מצריימה  ,לוקח את אשתו- צפורה ושני בניו הקטנים ,כשהם רכובים על החמור.

 רש"ר מסביר : כנראה שלמשה הייתה בהמת משא אחת בלבד שעליה חשב לרכב, אלא שעתה הרכיב את אשתו ואת ילדיו "על החמור" והוא עצמו היה הולך ברגל עם המטה בידו.

 רש"י מבהיר: כי החמור שחבש אברהם לעקדת יצחק - עליו עתיד להתגלות גם מלך המשיח שנאמר:

 "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ‍ִים הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר  [זכריה ט', ט']

 רש"י מבסס את פירושו זה על פי "פרקי דר' אליעזר"

"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו.."

 [בראשית כ"ב, ג'] הוא החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים שנאמר:

ו"ַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו.." – הוא החמור שעתיד בו דוד לרכוב עליו" [כפי שנאמר בספר זכריה]

מוסיף רש"י ואומר: הליכתו של משה למצרים מתוך  מסירות נפש ,מקורה באברהם אבינו וזוהי גם המסירות נפש שתביא את הגאולה העתידה.

 רעיון מסירות הנפש המוליך והמביא את הגאולה- נמשל לחמור  שנושא על גבו את המשיח.

הכתוב מציין שמשה לקח אתו את המטה האלוקים.

 שמות רבה מסביר את הציווי  אל משה: "רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה"  מהם מופתים אלה?- זה המטה שהיו כתובים עליו המכות- ראשי תיבות: דצ"ך, עד"ש, באח"ב "

 "חזקוני" סבור: שהמטה נקרא בשם:" מַטֵּה הָאֱלֹהִים"- מהטעם- שעדיין לא נקרא המטה  על שמו של משה- מפני שעד אותו זמן לא עשה בו נס.

 בנוגע ללקיחת אשתו צפורה ושני בניו הקטנים-

מסביר "חיזקוני": היות והבנים עדיין היו קטנים הושיב משה את האם- ציפורה-תחילה  ואחר כך את הקטנים בחיקה, אבל  לגבי יעקב כאשר ירד למצרים,  ובניו היו גדולים  -לקח את בניו תחילה ואחר כך את הנשים ,שנאמר:

"וַיָּקָם, יַעֲקֹב; וַיִּשָּׂא אֶת-בָּנָיו וְאֶת-נָשָׁיו, עַל-הַגְּמַלִּים". [בראשית ל"א, י"ז]

,משה המשיך לבדו למצרים שהרי מיד כאשר ה' פגש במשה, אז נימול בנו- אליעזר ובאותו מקום משה הניח אותם והלך לבדו למצרים, ואילו כאשר נתרפא אליעזר ממילתו שבה ציפורה אל בית אביה עם שני בניה, כמו שכתוב:

"וַיִּקַּח, יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, אֶת-צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה--אַחַר, שִׁלּוּחֶיהָ.  וְאֵת, שְׁנֵי בָנֶיהָ:  אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד, גֵּרְשֹׁם--כִּי אָמַר, גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה".[ שמות י"ח, ב-ג]

רצון ה' להמית את משה בדרך.

רש"ר [רבי שמשון רפאל הירש ] שואל: כיצד יתכן שאחרי שהוטלה על משה משימת השליחות בהוצאת בני ישראל ממצרים- שליחות כה נעלה, רצון ה' לפתע להמיתו?

 הטעם לכך: היות ומשה התרשל מלמול את בנו, הרי  משה יוצא למצרים כדי להיות שליח בהבאת הגאולה לעם ישראל- עם   שייחודו שעבר ברית מילה וכעת משה בעצמו  עומד להכניס לתוך עם ישראל במצרים- את בנו הערל? לכן היה ה' סבור: שעדיף שמשה ימות מאשר יישם את שליחותו עם דוגמא כה רעה.

 גם רש"י סבור שהקצף של ה' כלפי משה – נבע מהכעס עליו שהתרשל למול את בנו.

חז"ל [ במסכת נדרים  ל"א] סבורים: משה לא התרשל בקיום במצוות המילה לבנו, אלא הוא ראה  את  עצמו מחויב לגאולת ישראל, אילו היה מל את בנו היה חייב להמתין שלושה ימים - עד שהקטן יצא מכלל סכנה ורק בתום זמן זה, היה יכול עם שפחתו- לצאת לדרך. הוא הזדרז לקראת  מילוי שליחות קודש זו.

אבל לאחר שה' ראה שמשה השתהה בבית המלון ומנגד לא חשש משה לעקב את גאולת ישראל- אז נענש  בעקבות  שלא מל כעת בנו.

 ועדיין הוא צריך ללכת למצרים קיימת סכנה  לילד.

רבי אליהו מזרחי :סובר שהמרחק  ממלון זה עד מצרים – היה יום אחד ובדרך  כה קצרה – לא היה קיים  חשש לנזק לילד הקטן.

 אבן עזרא מסביר: שהיה הצורך  למול את אליעזר בדרך, אלא שאין למול את הילד במקום סכנה .

 לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק :כי משה היה נחוש ברמ"ח אבריו ללכת למצרים לגאול את עם ישראל- ויש בכך גם רמז לגאולה העתידית לעם ישראל.

 יהי רצון שנזכה במהרה לבוא גואל, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

[כדברי זכריה  הנביא ח,י"ט]