יודגש שוב, כי במסגרת סמכותו בית-המשפט אינו רשאי לחייב את בעל המניה בחובות החברה אלא רק לזַכותו בזכויותיה או לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל המניה לחברה. ואולם בית-המשפט רשאי למנוע במסגרת סעיף זה טובת הנאה שלה זכאי בעל המניה, עקב ייחוס תכונה שלו לחברה. למשל, בית-המשפט רשאי למנוע מתן היתר לחברה לעסוק בעיסוק הטעון היתר, אם בעלי מניותיה הועמדו לדין או הורשעו בעבֵרה פלילית שעל-פי חוק מונעת קבלת היתר.

נראה אפוא כי סעיף 6(ב) לחוק החברות, בניגוד לסעיף 6(ב) לחוק החברות טרם תיקונו בתיקון מס' 3, נועד בעיקרו לשמש כמנגנון להרמת מסך ההתאגדות לטובת בעלי המניות או למנוע פגיעה באינטרסים של צדדים שלישיים, בגין תכונה של בעל המניה.

                למרבה הפליאה, הפעלת סמכותו של בית-המשפט במסגרת סעיף 6(ב) לחוק החברות אינה כפופה, למצער, לחלק מהשיקולים שעליו לשקול בטרם ירים את מסך ההתאגדות, הקבועים בסיפה של סעיף 6(א) לחוק החברות. דומה שבכך התעלם המחוקק משרשרת מצבים שבהם שיקולים אלה עשויים להיות רלוונטיים וחיוניים. למשל, בדוגמה שהבאנו לעיל, האם לא מובן כי היקף אחזקותיו של בעל המניה, טיבן של הזכויות הצמודות להן והיקף הפיקוח האפקטיבי שהן מעניקות לבעליהן הוא שיקול חיוני ורלוונטי?

ראו למשל את פרשת הלוי, שבה הרים בית-המשפט את מסך ההתאגדות לטובת בעל מניות עיוור כדי שהחברה בבעלותו תזכה בפטור המגיע לעיוור בגין הכנסה מיגיעה אישית, מכוח פקודת מס הכנסה. האם לא ברי כי השיקולים הללו, או למצער חלקם, רלוונטיים למקרה שכזה? זאת ועוד; אילו הוכח כי הלוי מחזיק במניותיו בעבור אדם אחר, או כי אחזקותיו נמוכות מהמוצהר, האם לא היה בכך כדי לשנות את החלטתו של בית-המשפט?