עקרונית, כשרות החברה לפעולות חוזיות זהה לכשרות בן-האדם הטבעי. בכל מקרה שבו תתעורר שאלת כוונתה של החברה, היא תיבדק לפי כוונת האורגן שפעל בשם החברה בעת המשא ומתן לכריתת החוזה או ביצועו. החובה לנהוג בתום-לב במהלך ניהול המשא ומתן לכריתת חוזה או ביצועו חלה הן על החברה והן על האורגן הפועל בשמה.

סוגיה זו עלתה לדיון בפרשת פנידר, שבה נדונו העובדות הבאות: המערער, אשר ניהל את עסקיו באמצעות חברת בנייה שנשלטה על-ידיו ועל-ידי רעייתו (להלן: "החברה"), הבטיח למשיב, תושב חוץ, למכור לו דירת מגורים. המערער והמשיב חתמו על זיכרון דברים לרכישת הדירה; המערער לא גילה למשיב כי הקרקע שעליה הייתה הדירה אמורה להיבנות אינה בבעלות החברה.

לאחר ששילם המשיב לחברה את כל התשלומים בתמורה לדירה, נקלעה החברה להליכי פירוק, וכרתה עם נושיה הסדר פשרה, שלפיו יקבלו 15% מסכום תביעתם. המשיב טען כי ההסדר האמור אינו חל עליו הואיל והמערער חתם על זכרון הדברים בחתימתו האישית, בלא חותמת החברה. הטענה האמורה התקבלה בבית-משפט קמא, אך נהפכה על-ידי בית-המשפט העליון; שם נקבע כי המערער חב למשיב פיצויים מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, אף שלא היה צד לחוזה שנכרת בין המשיב לבין החברה.

בדיון הנוסף³ שנערך בעניין זה נדונה, בין היתר, השאלה, האם צד שלישי המנהל משא ומתן עם מנהל חברה אשר פעל בשם חברה ובעבורה, רשאי לצפות שהמנהל ינהג בעת המשא ומתן ביושר ובהגינות, או שמא עליו לצפות להתנהגות כזו מצד החברה בלבד.